במאי: רענן אלכסנדרוביץ'
תסריט: רענן אלכסנדרוביץ',
סמי דואניס
שחקנים: סיאבונגה מלונגיסי
שיבה, אריה אליאס, סלים דאו,
פלורנס בלוך, סנדרה שונוולד
ועיקרן תחילה: 'מסעות ג'יימס' הוא סרט נהדר. לא לראות.
הסיפור מתחיל בעצם הרבה לפני הסרט: לפני כארבעים שנה עלה לארץ סאלח שבתי, בסרט של אפרים קישון שאין קץ לסופרלטיבים שניתן להרעיף עליו. סאלח גילה שהדרך היחידה לשרוד בארץ אבותיו היא התחמנות והקומבינה – כל דבר, העיקר לא לצאת פראייר. אבל למרות כל הזמן שעבר מאז, סלאח שבתי עדיין לא יצא מהמעברה. לפחות מבחינה סמלית, הוא עדיין חי בחרא.
ג'יימס הוא בחור חביב, תמים וירא-טוב, המיועד לגדולות – הוא יהיה הכומר של הכפר שלו. בינתיים, ערך הכפר מגבית, ושלח אותו למסע צליינות, אל ירושלים הקדושה. רק מה, ירושלים נמצאת במדינת ישראל, ובמדינת ישראל חיים הישראלים. אלו, מסתבר, אינם אנשים כה נחמדים.
בנמל התעופה פוגש ג'יימס בפקידת הגירה (יעל לוונטל הנהדרת מ'אחורי החדשות'). היא שמעה כבר עשרות (אם לא מאות ואלפי) פעמים את הטקסט "באתי לראות את ירושלים הקדושה", עד שהיא לא מאמינה לו ושולחת אותו למעצר, לפני גירוש. למזלו, או שלא, מגיע אדון שימי (סאלים דאו), ו"קונה" את חירותו. עכשיו, כדי לשלם את החוב, נאלץ ג'יימס לעבוד למען אדון שימי. לנקות, לסחוב, לגנן, מה שצריך. מה שאנחנו קוראים אותו "עובד זר".
וכך נחשף ג'יימס לכל הצדדים הפחות יפים של מדינת ישראל. לשכונות המוזנחות של תל אביב, לכיעור של הישראלים שלא ממש שמים לב למי שקצת שונה מהם, לצביעות, ולניצול. ואת מרבית "ישראל האחרת" הוא יכול רק לראות דרך החרך בברזנט של הטנדר בו מובילים אותו ממקום למקום.
אבל מבחינתו העבודה הזאת רק זמנית, לא? עוד מעט הוא יגמור עם זה, ויוכל להגיע למחוז חפצו, לירושלים עיר הקודש. אולי זה יהיה עוד שבוע. עוד שבועיים. עוד שלושה. בינתיים הוא לומד מהישראלים את עקרונות החיים החשובים ביותר – איך לא להיות "פראייר", איך לארגן "קומבינה", איך להרוויח כסף מעבודתם של אחרים. וכך מתחילה מפלתו של הילד התמים והקדוש הזה.
בין לבין הוא יוצר קשר עם סאלח, אביו של אדון שימי, שג'יימס נשלח אליו מדי פעם כדי לעזור לו במטלות הבית. זה נאחז בציפורניו בדבר היחיד שנותר לו, פיסת האדמה הקטנה שלו, וזיכרונותיו מאשתו. הוא נשאר באותו מקום בו היה לפני ארבעים שנה, על אף שהחורבה הזו יכולה להיות שווה הרבה מאוד כסף, אם רק ימכור אותה לקבלנים. אבל שהוא יצא פראייר? ומה בעצם, בישראל של ימינו, שווה אדם שאין לו קרקע משלו?
הסרט, ללא ספק, הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של השנים האחרונות. התסריט רגיש ועוקצני, גם אם נסחף לביקורתיות יתר, אני מקווה. אני באמת לא רוצה להאמין שאנחנו נראים כל כך רע מבחוץ.
השילוב המגומגם בין העברית לאנגלית העילגת של מרבית הדמויות חינני ומשעשע, והשחקנים נהדרים כולם. מתעלה על כולם אריה אליאס המזדקן (שזכה, ובצדק, בפרס המוישה על תפקיד זה) כסאלח, שיושב כל היום ומשחק שש-בש. גם כאן, כמו ב'הכוכבים של שלומי', דמותו לא נראית כמחוברת למציאות, ומה יש להגיד, הוא נפלא. פשוט נפלא.
המוזיקה של אהוד בנאי מוסיפה אף היא הרבה לסרט, ודי הופתעתי לגלות ששיר העם הזולואי המסורתי המלווה את הסרט אינו כל כך מסורתי. הוא נכתב על ידי רענן אלכסנדרוביץ', התסריטאי/במאי, והולחן גם הוא על ידי אהוד בנאי.
אבל למרות כל המעלות האלו, לא כדאי לראות את הסרט.
אני לא יכול להמליץ עליו, כי אני חי בבועה, וטוב לי כך. אני לא רוצה לדעת שיש בארץ אנשים שלא כל כך טוב להם. שיש כאן כיעור, אי צדק, וניצול. אני לא קורא עיתונים, לא שומע חדשות, ואפילו את Y-נט אני קורא רק בשביל התגובות. ופתאום בא סרט כזה, ומעז לנפץ לי את הבועה? לא מנומס.
עוד סיבה להימנע מלצפות בסרט היא שהוא בעצם לא מציג ביותר מדי מקומות. אני חי בדעה שהקולנוע צריך להגיע אלי. למה שאני אסע עד "סינמה סיטי" רק כדי לראות סרט? ובכל זאת, זה מה שעשיתי. וסבלתי נסיעה ארוכה וכבדה חזרה הביתה, בה ניסיתי לעכל את מה שראיתי.
לקח אחד חיובי כן יצא מהסרט, אני חושב. ירושלים, ולפיכך מדינת ישראל כולה, מעבר להיותה מקום רגיל בו אנשים רגילים חיים חיים רגילים, היא רעיון נהדר, ואל הרעיון הזה לא קשה להגיע, אם באמת רוצים. אם באמת מנסים.
ובכל זאת, אני מעדיף לחיות בבועה.
וואו, איזו ביקורת!
העברת בי אלפי צמרמורות.
אני לגמרי מזדהה עם הרצון להמשיך לחיות בתוך הבועה (Yנט בשביל התגובות indeed).
רק חבל שעכשיו אין לי מושג אם אני רוצה להסתכן וללכת בכל זאת…
חשבתי שאתה כבר בבועה.
אני לא מתחרטת שהלכתי לסרט, ובהחלט שמחה שנסעתי עם קיפוד עד סינמה סיטי כדי לראות אותו (דווקא יש בחיפה קולנוע אחד שמקרין אותו, אבל הוא מוחרם מחמת תנאים לא נאותים).
קודם כל, הסרט הזה דורש מערכת סאונד טובה. לא סראונד או שאר אפקטים קוליים, אלא סתם מערכת שתאפשר להתרשם מהמוסיקה היפהפיה (אני לא ממעריצות אהוד בנאי, ונורא הופתעתי לגלות שהוא הלחין את המוסיקה. בהחלט פסקול ראוי לציון. חוצמזה שהיו שירי גוספל/א-קפלה, שאני דווקא אוהבת).
אבל מה אני אגיד לך, הסרט טוב. פשוט טוב. מעריצי 'מועדון קרב' יוכלו למצוא פה כר נוח להשוואות (לא, לא בגלל ה"פרויקטים". בגלל המרדף לחומריות), אחרים יעדיפו את החיוך המריר שאומר בפשטות "זה המצב". בלי לצעוק "זה לא בסדר", בלי להקים אוהלי מחאה. פשוט תמונת מצב. ואגב, גם בקרב חלק מהישראלים המצב לא הרבה יותר טוב (יצא לי לעבוד במשך זמן מה "בעבודה שחורה" שהתנאים בה היו רק טיפה יותר טובים מאלו שהוצגו בסרט, ולו בגלל שלעובדים היה בית לישון בו).
ואילו מה שהכי נגע לליבי היה ג'יימס שרוצה בכל מאודו להאמין לכומר של קהילת העובדים האפריקאים (או שזה היה סאלח?) שאמר לו ש"לפעמים, גם לעשות כסף היא דרך לעבוד את האל".
עוד משהו שאהבתי הוא הצגת הניגוד בין שכונות הפאר למעברה. זכור לי במיוחד שוט אחד מחלון ביתם של שימי ומיסיס רחל – הפאר שלהם בקומה הגבוהה ההיא לעומת הפחונים שעל הקרקע, שנתקעים להם בנוף, בין כמה רבי קומות אחרים, ומכערים (לדבריהם) את האסתטיקה היוקרתית שהם היו יכולים להגיע אליה.
יש לי עוד הרבה מה להגיד, אבל קשה לי למצוא את המילים הנכונות.
הרצון לחיות בבועה אולי מסביר את מיעוט
התגובות לביקורת שלך.
ביקורת נהדרת.
ולמען הסר ספק: לא הייתי צינית
באמת ביקורת נהדרת.
לכל אחד יש בועה משלו
שלי מתנפצת בד"כ כשאני מגיע לכביש החוף, מה שיכול להסביר למה אני מוכן לחכות בסבלנות שהסרט יצא בדויד. כנראה שהביקורת גרמה לי לחשוש ממפגש מיידי עם המציאות אחרי צפיה בסרט. עדיף ללכת לישון עם "מוסיקה 24" ברקע מלצאת ישר לחניה של סינמה סיטי.
וואו איזה ביקורת
אני כל כך חייב לראות את הסרט הזה.
נראה לי...
סרט לא צריך לשרת את הקהל שלו. הרעיון הוא לפוצץ את הבועה, להעביר מסר על החברה המסריחה שאנחנו חיים בה. להגיד לאנשים לא ללכת לסרט בגלל שהוא מעביר מסר חברתי זה פשוט… לא נכון…
טוב...
ונניח שהחברה תשים דאודורנט?
אני מאוד בספק אם המסר של הביקורת הוא "אל תלכו לסרט כי אתם לא צריכים את כל המציאות הזו עכשיו". למעשה, הביקורת מתייחסת בציניות לכל מי שמפחד לראות סרט כי הבועה שלו כל-כך יקרה לו.
אני לא יודעת עד כמה קיפוד היה ציני
בנוגע לאלה שמפחדים מניפוץ הבועה. אחרי הכל, רוב הדרך הביתה הוא שתק, וגם כשדיברנו – זה היה כמעט רק על דברים אחרים.
אבל אני לא חושבת שצריך להכריח אנשים לנפץ את הבועה שלהם. המטרה של סרט היא הרי לא לנפץ בועה ולחשוף את המציאות. בשביל זה יש עיתון ("כלב השמירה של התקשורת" עלק). כל יוצר יכול להחליט בעצמו מה המטרה של הסרט שלו. חלק מעדיפים הנאה סתם, חלק מעדיפים סיפוק אישי שלהם (ואם יש כמה צופים שאוהבים את ה"בייבי" של הבמאי – מה טוב), ויש את אלה שמנפצים בועות. כך שאין "צריך". יש רק "רוצה".
וכמו שיש סרט שרוצה לנפץ בועה, ככה יש צופים שמעדיפים שלא יכריחו אותם לצאת מהבועה, ולכן אני לא רואה מה הבעיה בזה שהביקורת תגיד שזה מה שקורה ב'מסעות ג'יימס', ושאם מישהו לא רוצה לראות את המציאות האחרת הזו – הוא לא צריך ללכת לסרט.
לטעמי, אגב, 'מסעות ג'יימס' לא ניסה לנפץ שום בועה. הוא פשוט הציג מציאות. זה לא שהעובדים הזרים בסרט סבלו או משהו. הם נראו שלמים עם מצבם (בניגוד לאופציה "ביכו את מר גורלם בכל שניה פנויה" הכה חביבה על יוצרים מסוימים). זה, כמובן, לא הופך את זה לטוב יותר, אבל נניח (או שזו כבר אני שמתעקשת להתאים את המציאות העכורה לבועה שלי?).
טוב, לא ראיתי את הסרט
כך שאין לי מושג מה התחושה שהבמאי מנסה להעביר (אם בכלל). התחושה של קיום ציניות כלפי הבועה מתייחסת לשתי הפסקאות האחרונות בביקורת. מצטער, אני פשוט לא רגיל שאנשים מדברים בעד הישארות בבועה בכנות וללא עוקצנות. לא שיש משהו רע בזה, אני יכול להעביר סדרת הרצאות בנושא "הבועה ולמה כדאי להישאר בה". בעצם, אני גם די שונא כשאנשים מנסים להרצות לניפוץ כדורית האוויר החביבה שלי.
אגב, עיתונים וחדשות הם לא דרך טובה לניפוץ הבועה. הם יותר דרך לעבור לבועה חדשה והרבה פחות מחוברת למציאות. ביום שבו זכיה של "דונט בי האווי" יהודה לוי בפסטיגל תגרום לי למשהו מלבד מעבר למוסף הספורט, אני אודיע לכולם.
של הדמוקרטיה
העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. לא של התקשורת.
נכון, נכון!
היתה לי הרגשה שמשהו שם לא בסדר.
לא ממש.
הכל מתחיל בשאלה, מה הוא תפקידם של סרטים (ושאר צורות אומנות, כמובן). לדעתי, התפקיד הראשון במעלה הוא לספק הנאה. לבדר.
אז כן, הנאה יכולה להגיע מעומקים אינטלקטואלים, רבדים רגשיים, וגם מסתם יפנים שהולכים ברחוב ומתפוצצים. הכל כשר.
מאידך, מסרים הם דבר משני, מהבחינה הזאת. גם להם יש ערך, כמובן, אבל לאנשים שאוהבים לחיות בבועה הקטנה שלהם, לא כל המסרים יספקו הנאה.
ולפני שכולם יקפצו ויצעקו עלי שתפקידה של אומנות היא להעביר מסר, אני אשמח אם קודם יסבירו לי איזה מסר היה במונה ליזה, במוזיקה שבטהובן כתב, או בקפלה הסיסטינית. מאידך, יתכן שבסטנדרטים של ימינו אלו אינן נחשבות ליצירות אומנות.
לא ממש.
האומן לא ניסה בראש ובראשונה להעביר מסר אלה לבטא את עצמו. ואני יודעת את זה מחוייה אישית (שלוש שנים בנוער שוחר אומנות של מוזיאון ישראל, למי שתהה)
המורים שלנו לא אמרו לנו לנסות לבדר את מי שצופה ביצירה שלנו, אלה לנסות להגיד את מה שאנחנו חושבים ומרגישים באמצעות היצירה.
מהצד של צופה הקולנוע,
המטרה היא בידור (לא בידור במובן של "משהו מצחיק", אלא, כפי שכתב קיפוד, "הנאה", בין אם היא אינטלקטואלית, רגשית, או בדיחות פלוצים).
אמן יכול לבטא את עצמו נהדר, אבל הקהל מצפה שהאמנות הזו תגיד לו משהו, תגרום לו לחוות משהו. ואם היא לא – האמן צריך לקחת את הסיכון שהיצירה שלו תשאר בבדידותה, בלי קהל שיגיב לה או יתעניין בה (למשל, סרטים שיורדים תוך שבוע-שבועיים, כי אף אחד לא מתעניין בהם מספיק כדי להצדיק את הקרנתם).
ואני קוראת את
וואלה! תרבות בשביל התגובות – יותר משעשע.
''נמאס כבר ממבקרי קולנוע
שכותבים לפי דעתם האישית!"
– קלאסיקה מתוך תגובות המשתתפים ב'וואלה'.
וודאי
כולם יודעים שמבקר קולנוע צריך לכתוב מעמקי דעתו הקבוצתית.
מה, לא?
את הכתבה הזו ראיתם?
http://e.walla.co.il/?w=/1000/503637
בשבוע הבא שמישהו אחר יביא כתבה לשיעור חברה.
מה זה אומר ''פלאש-בק לשיעורי חברה''?
מה זה אומר ''פלאש-בק לשיעורי חברה''?
"נהנתם מהטיול למצדה?"
"כן, אבל ז'5 המאנייקים* כל הזמן עקפו אותנו ושרו 'כל הערסים על הזין'. מה, כאילו אצלם אין ערסים? רק כי אין אצלנו כמעט אשכנזים, זה לא אומר שכולנו ערסים. ערסים זה גם בני-אדם וזה חלק מהטבע האנושי להיות ערס. אז בגלל שאני לא אשכנזיפט זה אומר שאני גזען?"
הממ… בעצם, יש דמיון מסוים. אה, ויש גם את זה:
כתבה מספר 1985
*וסליחה מראש מכתה ז'5.
אני משער שהוא מתכוון
לכתיבה מקומונית ( אנחנו מורדים!! אנחנו מגניבים!!), כפי שכבר כתבו על האתר בעבר. אבל אני לא בטוח בזה.
אני בכל אופן, השתעשתי מזה ש"וואלה!" לוקחת דווקא ציטוט על וואינט כשהאתר מלא בפארודיות, מטבעות לשון ודיונים עליהם. הרשו לסיים בציטוט:
"שולת!!!1- ביטוי שמקורו בפורומים של פורטל מסוים, אשר לא נזכיר את שמו,ורק נרמוז כי התאפיין באוכלוסיה צעירה במיוחד."
אה, זה כי הם מעודכנים.
הרי ירידות על וואלה זה כל כך 30 days ago (שלא לומר משעמם): http://www.fisheye.co.il/thread?rep=146468
קראתי כבר את התגובה הזו,
אבל לא שוואלה אי פעם אמרה על זה משהו, כך ששם זה עוד לא שחוק. חוץ מזה, לכתוב כתבה שלמה על תרבות דיון קלוקלת כולל ציטוטים מעין הדג מבלי להזכיר את זה במילה זה סימן להכחשה עצמית חמורה.
למה? נדמה לי ששם הכתבה מדבר בעד עצמו.
אני חושב שדווקא התגובות יותר מדברות בעד עצמן
אתה בטוח שקראת את הכתבה?
כל מה שהוא מנסה להגיד זה שתרבות הדיון במקומות אחרים יותר גבוהה. נכון שיש פה חוסר תעוזה מסוים בקטע של לבחור דווקא ירידה על ויינט, אבל נקודת המוצא היא בדיוק זה – שתרבות הדיון בוואלה ירודה.
זה מה ששעשע אותך?!
לא העובדה שיריב מוהר לקח הערה פלצנית למדי שלי ונתן לה משמעות בלתי-פלצנית בעליל?
שאני אטען כנגד תרבות הטוקבק הפושה באתרי אצרנו?
(הבהרה – כאן זה לא "טוקבק". כאן זה "דיון".)
אז רק כדי להבהיר, כי אני חושש שאמא שלי תקרא את מה שהוא כתב שם, ותנסה לשטוף לי את הפה עם דרמפון – התכוונתי לדברים בצורתם הבסיסית והברורה, והשטחית ביותר. נדיר אצלי, אמנם, אבל נכון.
בעידן האינטרנטי, כאשר כל אחד יכול לכתוב מה שבא לו, הערובה הראשונה לאיכות היא סינון. והערובה השניה היא העריכה. וברוך השם, משני אלו יש לנו מספיק בעין הדג. ולפעמים יותר מדי, לדעת אנשים אלו ואחרים.
ובהמשך למה שהוא אמר, כן יש כלים להתמודדות עם מסתננים נודניקים – מודרציה. ניטור. מדיניות מחיקות פשיסטית.
זה עובד בהרבה פורומים, ובמידה מסויימת, זה עובד גם כאן.
(ולפני שאיזה נודניק יאשים אותי בשימוש חופשי מדי במילה "פשיזם" להטיותיה, אז אני מתכוון בדיוק להגדרה הקלאסית. הפורום או האתר חשובים יותר מכל משתמש בודד. בעיקר מאחר ואותם משתמשים שלא יכולים להתאים את עצמם לסטנדרטים הראויים של תרבות דיון, יכולים ללכת למקומות אחרים. -לי- זה לא יכאב.)
וואו, וכל זה יצא בסך הכל מכך שציטטו אותי בוואלה.
תזכירו לי לשלוח לאמא לינק לכתבה.
ואם כבר בשעשועים עסקינן,
אז משעשע אותי גם לצפות בהתפתחותה של שפה. מוזר אולי לקרוא לאוסף של סימני פיסור ומספר (!1) "שפה" – אבל זה בדיוק זה. כלי להבעה. צורה שהפכה במרוצת השנים לדרך מקובלת יותר ויותר להביע סטיגמה, לא בלתי מוצדקת לחלוטין.
זה גורם לי להרגיש שאני עד להווצרותה של הסטוריה. זה גם גורם לי להרגיש זקן.
אתה זקן?!? אני שאלתי מה זה ''פלאשבק לשיעור חברה''!
בסדר. את זקנה.
הקטע החדש של תל אביב
אחרי שיצאתי מהסרט בסינמה, ראיתי שוב את הפרסומות ל"מגדלי תל אביב" על המסכים שם בחוץ, ונזכרתי שהיא היתה גם במקבץ של לפני הסרט.
לדעתי יש משהו מאד אירוני בפרסומות הזו לחיים הטובים בבריכה עם בעל שמבשל פסטה, כשהיא צמודה לסרט הזה (אולי זה הבניין שבנו במקום הצריף של סלאח בכלל?)
מה דעתכם?
אני לא יודעת אם יחצ''ני הפרויקט בחרו
שיקרינו אותם דווקא לפני 'ג'יימס', או שמראים את הפרסומת שלהם לפני כל סרט. אבל בכל מקרה, כיוון שאני שונאת את קוביות השיש הקטנות האלה, ממש לא היה לי אכפת שהם יורים לעצמם ברגל (וזה שבהנחה שמישהו שם לב לפרסומות לפני הסרט. בהקרנה שהייתי בה, בזמן פרסומות לא היה סאונד, וגם כשהוא חזר, ממילא פטפטנו, קיפוד ואני, על דברים אחרים).
זה בכל סרט באיזור המרכז נראה לי
כנראה יש לכם פרוטקציה בתור חברי מערכת, שמכבים לכם את הסאונד בפרסומות:)
קישון, בהחלט
לא רק סאלח מזכיר את קישון – כל הסרט הזכיר לי את "השועל בלול התרנגולות" המופתי, שגם בו אנו רואים כיצד תמימות עוברת השחתת אינסטנט ע"י הישראליות שאנחנו כל כך אוהבים.
רענן אלכסנדרוביץ' הוא לדעתי הבמאי המבטיח ביותר שפועל כאן כרגע. סרטו הראשון, "מרטין", הוא אחד הסרטים הדוקומנטריים החשובים והמסעירים שראיתי, הוא משודר בדרך כלל ביום השואה והוא מומלץ בחום (כן, קיפוד, הוא גם מהנה ומותח בדרכו). סרטו השני, "המסע הפנימי" היה בעייתי יותר, ואני באופן אישי לא אהבתי אותו, אך הוא עדיין היה חריג למדי ושווה צפייה.
ועכשיו "ג'יימס". עשייה מופתית, תסריט שנון, מדויק, עוקצני ומלא ניואנסים, מלא רגעי צחוק וקסם, וגם כאב, עצב וחמלה. אני מאוד מקווה שהסרט יזכה לכבוד הראוי לו, בועה או לא בועה.
לא נראה ככה
הוא עבר את "האוסקר הישראלי" כמעט בלי להשאיר סימן, והוא עדיין מוקרן, משום מה, במספר מצומצם מאוד של בתי קולנוע בזמן ש'מתנה משמים' מקבל יחס של בלוקבאסטר.
ואוו
הנה סרט שלדעתי היה חד-גוני ופרימיטיבי ונוכחתי לגלות שהוא בעצם מדויק ומלא ניואנסים. שוב אפקט אלכסנדר פיין.
אני רק רוצה שיהיה ברור שאין לי שום בעיה עם סרטים המראים כמה המדינה בא אני חי היא חרא. הבעיה היא של"ג'יימס" יש בעצם מעט מאוד להגיד והוא אומר את זה שוב, ושוב ושוב לאורך שעה וחצי. ניפוח סרט קצר לסרט באורך מלא במיטבו. אז יש לנו כמה מילות מפתח – פראייר, קומבינה, חפיף, מהצד – והסרט מתעקש להכניס אותם לכל משפט בכל דיאלוג. בדיוק כמו במציאות, אפשר להגיד. אני לא יודע איך זה אמור לחדש ולמי, אבל עצם האמירה "הישראלים מניאקים והם משחיטים כל דבר שהם באים במגע איתו" היא אולי נכונה, אבל רק עד רמה מסוימת. בגלל שאלכסנדרוביץ' לא טורח להציג שום קונטרסט לעמדה הזאת, הוא פוגע במסר של עצמו. מה שיוצא זה סרט חד-צדדי שדוחף את המסר שלו לגרון בכוח, וגם המסר לא משהו.
היי, היי, אפקט אלכסנדר פיין?
מילא תגיד "אפקט שמידט" ואני לא אסכים לתחושות שלך אבל אקבל את ההקבלה.
אבל אפקט אלכסנדר פיין? מה אתה רוצה מהאיש הכי מתוחכם בהוליווד?
לא יודע אם הוא האיש הכי מתוחכם בהוליווד
אבל גם ההקבלה המקורית שלי היא לא משהו. הכוונה הייתה שפיין עשה את שני הסרטים הראשונים שלו, הטובים יותר, ונשאר אלמוני, ואז עשה וריאציה דבילית ופשטנית על אותם נושאים והרוויח פרסים, כסף ותהילת עולם. כמובן לא ראיתי את סרטיו הקודמים של אלכסנדרוביץ', אז אין לי ממש מושג אם הם טובים יותר מ"ג'יימס".
"הבעיה היא שלג'יימס יש בעצם מעט מאד להגיד, והוא אומר את זה שוב ושוב ושוב לאורך שעה וחצי"
>מהנהנת בהסכמה<
דווקא שמחה שהלכתי לראות,ובכל זאת.
_________
העלמה עפרונית, תוהה איפה משיגים את הפסקול.
קישון, בהחלט - אבל לא רק
ראיתי השבוע חלקים נרחבים מ"הגן", אותו קשקושון עם שייקה אופיר ומלאני גריפית הערומה כביום היוולדה (שחל 16 שנה לפני הצילומים).
אימג'ן מיי סופרייז, כאשר נוכחתי לדעת שקטע מרכזי בעלילת "ג'יימס" נלקח מהסרט הקוריוזי הזה. האבא הזקן והמזוקן (שייקה אופיר), שמסרב בתוקף לבקשות בנו למכור את הגן הישן לאלי ממון. ומצד שני האישה השתלטנית שדוחפת את הבן כנגד אביו.
האם במשוואה הזאת ג'יימס בעל רוח הקודש והמזל הכביר בשש בש שקול לכוחות הריפוי האלוהיים של גופה הנערי של מלאני גריפית? לאלוהים ולאלכסנדרוביץ' פתרונים.
הרבה זמן שלא נהניתי מסרט ישראלי. אמנם אכזבה מסרט ישראלי איננה מחזה נדיר במחוזותינו- אך נדמה כאילו בתקופה האחרונה ישנן ביקורות מוצלחות מאוד על סרטים ישראלים. ודוקא אז, האכזבה שלי גדלה עוד יותר.
'האסונות של נינה', שקיבל ביקורות טובות, היה אנמי, משעמם לפרקים, איטי ומאוד לא מפותח. מסרטים של דובר אני לא מסוגל להנות, כנראה (הסתייגות – כאן הקונצנזוס היה דווקא נגד הסרט), ו'סימה וקנין מכשפה', "סרט ההמשך של מבצע סבתא" היה פלופ רציני.
אני מצפה להרבה יותר מסרטים ישראלים בעת האחרונה, ומתאכזב הרבה יותר, וחבל.
כדרכי בקודש, גם מג'יימס ציפיתי להרבה. שמעתי ביקורות טובות-מהללות-משבחות, והשהגיעה ההזמנה לסינמטק ממש לא יכולתי לסרב.
ו… ועכשיו אפשר לנשום לרווחה. מסעות ג'יימס אין-דה-הולי-לנד הוא סרט מהנה, קולח, היוצר הזדהות עצומה עם הגיבור (או שאולי זה רק אני). ג'יימס יוצר סימפטיה מהדקה ראשונה – הרגעים הקשים בחייו גרמו לליבי להחמץ, וממש אפשר לשנוא את הישראלים שמתייחסים אל בחור אינטיליגנטי וכריזמטי כמוהו כ'עוד עובד זר'.
בכל תקופה יש סרט ישראלי אחד טוב, שכיף לראות אותו ושאני מרגיש מחוייב להמליץ עליו לכולם. עכשיו זה הסרט הזה. לכו.
לא מחאה על מצב העובדים הזרים
הסרט איננו מחאה על מצב העובדים הזרים. בשביל זה עדיף ללכת לסיור בתחנה המרכזית הישנה (מחוץ לבועה ושמאלה), או לעשות משהו דקומנטרי שם ותראה שזההרבה יותר גרוע ממה שהוצג בג'יימס. הסרט בא להראות עליינו, התחמנים, דרך עובדים זרים, כמה אנחנו אוהבים כסף ומוכנים לרמות ולקנות עבדים, ולעשות "חפיף" בשבילו. הקריון על הפנים. סוף.
לא מחאה על מצב העובדים הזרים
או אולי במקום לקטר אפשר לעזור לעמותת קו-לעובד בעבודת הקודש שהם עושים…
מסעות ג'יימסי
היי,אני רואה שהתגובה האחרונה הייתה לפני חודשיים אז אני בספק אם מישהו בכלל יקרא את התגובה שלי אבל בכ"ז שווה לכתוב.
הביקורת באמת מצויינת,הטובה ביותר שקראתי עד עכשיו.אבל קשה לי להסכים עם כמה דברים בה:1.סאלח הוצג בביקורת כדמות דיי שטחית.הוא הדמות היחידה שבאמת יוצרת קשר עם ג'יימס,הדמות היחידה שלג'יימס אכפת ממנה אחרי שהוא מתפקח.חוסר הרצון של סאלח לוותר על אדמתו פורש בביקורת כ"לא לצאת פראייר"אבל אני ראיתי את זה יותר כהיאחזות בעבר,באשתו,במשפחה,בערכים ציוניים שדיי התפוגגו-הריי סאלח היה מרויח אם היה מוכר את האדמה אבל הוא ויתר על רווח כספי בגלל דברים עמוקים יותר שגם הוא לא מוכן להודות שיש בו מחשש להפגע.
ב.החיים בבועה-הייתי מקבלת את זה אם לא היה מה לעשות בנושא והמסר של הסרט היה רק ישראלים הם זבלים קפיטליסטים ואגוצנטרים אבל הסרט גם מעביר ביקורת על היחס שלנו לזרים על התמימות שלנו שאבדה עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים להאמין שעוד יש אנשים תמימים בעולם-ופה יש מה לעשות אפשר לפעול בנוגע ליחס הנוראי שמקבלים עובדים זרים ואפשר לבדוק גם עד כמה כל אחד מאיתנו הפך ל"ישראלי מצוי" בקטעים מסויימים.
הייתי רוצה לדעת מה דעתכם על הקשר בין הסביבה הפיזית בה מתרחש הסרט לדמויות השונות,באילו דרכים הוא משתמש כדי להעביר ביקורת על החברה הישראלית,ומה אפשר לומר על החברה הישראלית מתוך היחס לג'יימס כחמוד,קטן קופיפי ובלתי מזיק(עד ההתפרצות שלו)-האם זה ביטוי ליחסים של ישראלים לזרים בצורה מכלילה וסטראוטיפית(אתיופים-קטנים,שקטים,חמודים ובלתי מזיקים\פליפינים -לא כ"כ בני-אלא יותר…פיליפינים)
לא לצאת פראייר.
אני חולקת עלייך בעניין הזה. סאלח אמנם קשור לחלקה הקטנה שלו גם ממניעים נוסטלגיים, אבל הוא יודע טוב מאוד שאם הוא ימכור את הבית, מי שיגרוף את הרווח הגדול יהיה הבן שלו, שיוכל למכור את האדמה ברווח גדול, או לבנות עליה בעצמו. רבאק, הבן הציע לסאלח מיליון דולר. זה לא הרבה כסף. זה בקושי מחיר של דירה אחת בבניין יוקרתי, ולסאלח ברור ששאר הכסף יילך לבנו ולאשתו.
אני חושבת גם שה"לא לצאת פראייר" מתבטא אצלו לא רק במישור החומרי, אלא גם ביחס שלו לבן שלו. הוא לא רוצה שהחברה (החברה הישנה בה הוא חי, החברה המודרנית) תסתכל עליו כמישהו שהבן שלו מתייחס אליו רק בגלל הכסף שלו. כלומר, הבן של סאלח לא מכבד את אביו כי ככה מקובל. הוא מתקרב לאב רק כשהוא צריך ממנו משהו. אם סאלח ייתן לו להבין שזה בסדר (באמצעות העברת הקרקע), הוא גורם בעצם לבן להבין שמה שהוא עושה זה בסדר. המסקנה המתבקשת: האב פראייר על שלא חינך את בנו כראוי והרשה לבן לנצל אותו לצרכיו, או לסובב אותו על האצבע הקטנה שלו.
לגבי ההצגה הפיזית – למעשה, רק ג'יימס היה קטן ו"חמוד". שאר האפריקאים שהוצגו היו גדולים ומאסיביים, וכבר בהתחלה היה בהם אחד שהוצג כזה שמנסה תמיד לתחמן ולא לעשות את עבודתו (ולמרות זאת, סלחו לו והמשיכו להעסיק אותו).
אכזבה מסוימת
ולא שלא נהניתי, אבל סרט הרבה פחות שלם ומוקפד – מהתסריט ועד לרמות טכניות – מ"נינה", ומכל הבאזז כאן כבר ציפיתי למאסטרפיס.
היתה לי הרגשה שאני רואה דרמת טלוויזיה די מוצלחת. הצילום היה ממש מכוער – די הופתעתי לגלות שהסרט צולם בפילם – הקומפוזיציות של הפריימים היו טלוויזיוניות לגמרי (כל הזמן שוטים קרובים, בד"כ סטאטיים, לפעמים קצת רעידות מנג'סות), התסריט מאוד קצר, בעצם (סרט של פחות מ-90 דקות וקטעים ארוכים בו הם מונטאז'ים של הסתובבויות במקומות, עבודות וכו'). חוצמיזה, היו יותר מדי רגעים מתים, לא מעט רגעים צפויים ולא מספיק בדיחות מעולות. אם הייתי רואה את "ג'יימס" בקונטקסט הטלוויזיוני בו הופק במקור (לרצועה "שיעור מולדת) בטח הייתי נהנה יותר. ככה הוא היה סרט פגום לטעמי.
ובכ"ז: הרעיון מעולה, פחות או יותר מחזיק במו ידיו את הסרט. המוזיקה של אהוד בנאי מצוינת, אם כי לא תמיד מתאימה לסרט ומחרבת כמה רגעים. שלושת השחקנים הראשיים מעולים, האחרים הרבה פחות. ואיכשהו, למרות שאני סופר יותר פגמים מיתרונות, היה סרט כיף שהעביר בצורה טובה את המסר שלו, ובעיקר לא שיעמם, שזה כבר הישג די מרשים (אחרי שצולחים סרט של עמוס גיתאי, במיוחד. בחיי, למה אני כל פעם נופל לאש הזאת מחדש?).
החלטת לצאת למסע צלב נגד
הסרטים הישראליים שהתעקשו להשאר על מדפי הספריה, החוצפנים?
לא איכפת לי באיזה מדינה עשו אותם.
אני משאיל סרטים לפי מי שחיבר עליהם את הביקורת.