מחילות

תסריט ובימוי: אודי אלוני
שחקנים: איתי טיראן, מוני מושונוב, קלרה ח'ורי, מכרם ח'ורי

האורות נדלקים באולם הקולנוע וחושפים לעיני מראה קשה: עשרות נקודות איי.קיו, שהיו פעם שלי, שוכבות ומפרפרות בחרחורי גסיסה על רצפת בית הקולנוע. אחרות מנסות להימלט ולהציל את עצמן, אותות ההתעללות שעברו בשעה וחצי האחרונות עדיין ניכרים בהן. בעודי מנסה לאסוף את אלו שעוד נראות בסדר, אומרת הבחורה שמאחורי לחברה שלה ש"זה היה סרט מוזר". אני תוהה אם ב-"מוזר" היא מתכוונת ל"גרוע במידה שלא תאמן", אבל נמנע מלשאול אותה.

'מחילות' מספר את סיפורו של דייויד אדלר (איתי טיראן), צעיר יהודי אמריקאי ונהנתן, אשר מרגיש מתוסכל בניו-יורק. אביו, הנרי, ניצול השואה (הו, כמה סמלי!) אשר עלה לארץ ולחם במלחמת השחרור, מנסה לגרום לו להתברגן, ובתגובה דייויד שלנו עולה לארץ ומצטרף לצה"ל. במהלך פעילות בשטחים, דייויד יורה בילדה פלשתינית קטנה והורגה (הו, כמה סמלי!). האירוע גורם לדייויד לטראומה, והוא מאושפז בבית חולים לחולי נפש אשר הוקם על חורבות הכפר דיר יאסין (הו, כמה סמלי!) בו מאושפזים ניצולי שואה (הו, כמה סמלי!), המתקשרים עם רוחות הרפאים של הרוגי הכפר (הו, כמה סמלי!).

הסרט נע בין תיאור עלילותיו של דייויד לפני עלייתו לארץ והצטרפותו לצבא, האירועים בזמן שירותו הצבאי, הכוללים ויכוחים פוליטיים במיטב מסורת ה"אין סיכוי שמישהו באמת ידבר כך, אבל אנחנו מכוונים את הסיפור לצופים מחו"ל". אבל עיקר העלילה סובבת את דייויד וניצולי השואה הנמצאים בבית החולים, וסביב דייויד החוזר לניו-יורק לאחר הטיפול, שם הוא מפתח קשר רומנטי עם פליטה פלסטינית (הו, וכו' וגו') אשר בתה דומה לילדה שהרג (הו), ושנושאת עימה מפתח לביתם בפלסטין, אשר נמצא בדיר יאסין (הו, <פיהוק>). דייויד נאלץ להתמודד עם הטראומה, אותה הוא לא זוכר לבטח. אך האם עדיף לו לשכוח את הטראומה באמצעות תרופת פלא כימית, אותה מציע הממסד, או להיזכר בטראומה ולהתמודד עמה? אנא, ילדים, הקיפו את התשובה המובנת מאליה, צבעו אותה בצבעים יפים ושלחו למערכת.

כפי שניתן להבין, 'מחילות' עמוס במטאפורות. רגע – אולי עליי לנסח זאת מחדש. מטאפורות הן בדרך כלל מרומזות, עדינות וצופנות רוב משמעות בתוכן. ב'מחילות', לאחר שמטאפורה מסוימת נטחנת עד דק וגופתה מונחת מרוטשת, מגיעה בדרך כלל דמות ונואמת נאום בו היא מסבירה את אותה מטאפורה, מתוך אמונה שאלמלא כן הצופה עלול להחמיץ אותה, שכן היא דקה כמיכלית נפט ממוצעת. מדי פעם, כדי להדגיש עד כמה הסרט אמנותי, מוצגת סצינת ריקוד קצרה. אחת מסצינות אלו היתה אפילו אסתטית. הבעיה היא, שכמו רעותיהן לסרט, גם סצינות אלו נדושות לעייפה.

'מחילות' מציג שילוב נדיר בין דמויות שהן הבנאליה בהתגלמותה (החייל הימני, החייל השמאלני, הפלסטינית האינטלקטואלית, בוגר מלחמת ויאטנם, העיוור שבעצם רואה יותר מכולם ועוד כהנה וכהנה), דיאלוגים המורכבים מקלישאות טהורות, וסצינות שהן עלבון מושלם לאינטליגנציה. לדוגמה, סצינה בה דייויד וחברו הולכים לקוראת בכף יד: מהרגע הראשון ברור לחלוטין מה היא תראה אצל דייויד, מה תהיה תגובתה ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה. והמשחק הגרוע בסצינה (אבל מי יכול להאשים את שלושת השחקנים לאור שורות הדיאלוג שהם קיבלו?), ושורות הדיאלוג הטפשיות (שהעובדה שהן נאמרות בצורה מעושה לחלוטין לא משפרת אותן) רק מעצימים את המבוכה. משפטים ממוצעים נשמעים בערך כך: "אני נאבק ברוחות הרפאים שלי, אבל אתה מקבל אותן. עזוב את בני, אינך רואה כלום בעיניך העוורות", או "כאשר אני מסתכל לתוך עיניו, אני נזכר בסבי, איש צדיק מירושלים, ש…". האנדרסטייטמנט מעולם לא הרגיש זנוח ועזוב יותר מאשר בסרט הזה.

ליבי ליבי על איתי טיראן, שחקן תיאטרון מצוין, אשר הופעתו הקולנועית הראשונה מתבצעת בסרט כזה. טיראן, כך נדמה, הוא באמת שחקן טוב, ובסצינות בהן מישהו על הסט הצליח להבהיר לו (אם ניסה) שלא מדובר בתיאטרון, הוא מצליח להפגין יכולות משחק קולנועיות מרשימות. מכיוון שרוב הסרט דובר אנגלית, טיראן אימץ לעצמו מבטא אמריקאי, שלאזניי נשמע אמין, אבל כאשר הוא מדבר בעברית הוא נשמע אמין הרבה פחות.

יחד עם איתי משחקים בסרט גם שחקנים רבי ניסיון כמכרם ח'ורי, המגלם את הפסיכיאטר המנהל את בית החולים, ומוני מושונוב, המגלם את ניצול השואה השוהה עם דייויד בבית החולים ומנסה לטפל בו בדרכים אחרות. ניסיונם העדיף של שני שחקנים אלו ניכר, והם מצליחים להתאים את עצמם לרמה הכללית של הסרט ולהציג משחק תיאטרלי, מוגזם ומעושה. לחיוב ניתן לציין את קלרה ח'ורי, המגלמת את לילה, הפליטה הפלסטינית בניו יורק, שמלבד כמה סצינות בהן לא ניתן היה לשחק בצורה משכנעת, משחקת בצורה טובה.

הסרט, שבוים ונכתב על ידי אודי אלוני (על פי ספר שכתב), אמור לייצג אוסף רעיונות פילוסופים-פסיכולוגים, הנוגעים לאשמה, חרטה ומחילה, ולהוות ניתוח פסיכולוגי של הנפש הלאומית הישראלית. הסרט, כך נאמר לנו, גם אמור לייצג חזון ותקווה לפתרון הסכסוך, המבוסס על קבלת אשמה וחרטה. שמתם לב למילה "אמור" במשפטים הקודמים? זה לא במקרה. כלומר – הרעיונות שם, וגם החזון והתקווה, אבל מידת הרחמים מונעת ממני לייחס את מה שראיתי בסרט לכוונות הנאצלות והרמות הללו.

יכול להיות ש'מחילות' לא היה כל כך גרוע אם לא היו לו כוונות כל כך יומרניות, ולולא יוצריו היו מעבירים אותן בצורה זחוחה שכזו. יכול להיות שאני רגיש מדי למניפולציות זולות ושאני נעלב בקלות יתרה כשמזלזלים באינטליגנציה שלי, אבל 'מחילות' הוא ללא תחרות הסרט הגרוע ביותר שראיתי בחיי. אינני יודע אם הוא הסרט הגרוע ביותר שנעשה בהיסטוריה, אבל מתוך אמונה אינסופית ביכולת האנושית, אני בהחלט מאמין שיום אחד, אם יום זה לא הגיע כבר, מישהו יצליח לעשות סרט רע יותר. כשזה יקרה, אנא, אל תקראו לי לראות אותו.