וודי אלן:
83  |
היה גדול ונשאר גדול |
| 6 |
התחיל טפשי ומשתבח עם השנים |
| 51 |
הרגעים הנפלאים בסרטיו מעטים, אבל שווים הכל |
| 33 |
מצחיק, אבל לא מרגש |
| 3 |
מרגש, אבל לא מצחיק |
| 106 |
זקנתו מביישת את נעוריו |
| 65 |
אחרי שלושה סרטים הבנתי את הקטע |
152  |
אף פעם לא הבנתי מה מוצאים בו |
מספר מצביעים: 499
זקנתו מביישת את נעוריו
בלי ספק.
וודי אלן, בדיוק כמו רידלי סקוט, הוא במאי שלא הצליח לעשות שום דבר מעניין בשנים האחרונות, אם להיציא את "לפרק את הארי" ואת "מתוק ומרושע" הוא עשה סרטים כל כך מעפנים ומשעממים עד שבא לבכות. כי אתה יודע מי הבמאי, זה שעשה את "הרומן שלי עם אנני" ואת "חנה ואחיותיה" המופתיים והיה אחראי שכמה מהקומדיות החכמות ביותר שנעשו בשנות ה-70 וה-80 . אכן, עצוב.
רידלי סקוט
אני לא מסכים איתך בקשר בקשר לרידלי. "אנשי המזימות" הוא אחד הסרטים שהכי נהניתי מהם בזמן האחרון. והעובדה שזה סרט כל כך שונה מ"בלייד ראנר" (שגם אותו אהבתי מאוד) רק גורמת לי להעריך יותר את אותו במאי.
ולגבי וודי אלן, לא ראיתי הרבה סרטים שלו, ואולי טוב שכך, כי את המעט שראיתי כן אהבתי בדרך כלל (וזה כולל את "כל דבר אחר")
חסרה לי האופציה
"אף פעם לא הבנתי מה *אני* מוצא בו".
כל יוצר קולנועי שהיה מתעסק כל כך הרבה (ובניגוד לתקופה המוקדמת שלו, בצורה טרחנית יותר ויותר) באותם נושאים לא היה מצליח לגרום לי לאהוב אותו כל כך.
אני מניח שחלק מזה קשור לסוג ההומור של אלן, למרות שכאמור היה הרבה יותר מוצלח בנעוריו (אהבה ומלחמה שולת!1), אבל חייב להיות משהו מעבר לזה, לא?
לא אהבתי אף סרט שהוא ביים
ולכן גם לא ראיתי הרבה מהם. יותר מכך אני ראיתי איזה רעיון או שתיים איתו וגיליתי שאני גם די מתעב אותו אישית.
-האשף הדגול
אף אחת מהאופציות לא מתאימה לי, האמת.
זה לא שראיתי כל כך הרבה סרטים שאלן עשה (במלואם ראיתי רק את "זליג", "שחק אותה סם" ו-"שושנת קהיר הסגולה", ועוד קטעים מסרטים אחרים שלו). אבל סוג הקולנוע שהוא עושה לא ממש מדבר אלי. אני לא אוהב במאים – או יוצרים בכל תחום אחר, לצורך העניין – ששמים את ה-"אני" במרכז היצירה שלהם.
כל יוצר, אני מניח, מכניס את עצמו בצורה כזו או אחרת ליצירה שלו, אבל אצל יוצרים מסוגו של אלן אני מרגיש שאין שום דבר אחר ביצירה מלבד הם-עצמם. כשאני רואה סרט של אלן אני מרגיש, ברגעים הטובים, כמו הפסיכיאטר שלו, וברגעים הרעים – כמו מישהו שמנהל שיחת-טלפון בלתי-נגמרת עם איזה נודניק שאני מת לטרוק לו בפרצוף.
היוצא דופן הוא "שושנת קהיר הסגולה", שמאוד אהבתי (כנראה בגלל שאלן עצמו לא מופיע בו). וכמובן ישנה ההופעה המבריקה שלו בדיבוב של "עבודת נמלים" (אבל את הסרט הזה, כידוע, הוא לא ביים).
לשם הנטפוק
גם את "שחק אותה סם" הוא לא ביים. למעשה, הוא טוען שזה הסרט שבגללו הוא התחיל לביים, אחרי שהוא ראה איך הטקסט שלו והמשחק שלו נרמסים ע"י במאי שלא מבין מהחיים שלו. ועדיין, סרט כיפי.
לא מבין מהחיים שלו?!
הרברט רוס לדעתי הוא במאי מוכשר ונהדר, כן, ב"שחק אותה סם" הוא לא היה בשיאו האומנותי אבל "מגנויליות מפלדה" הוא פשוט נפלא ומרגש שאני לפחות, אהבתי מאוד
היי, טענות לוודי, לא אלי.
לא מבין מהחיים שלו?!
הוא אולי במאי מוכשר, אבל שצפיתי בשחק אותה סם הייתה לי תחושה שהוא לא הלך עם הרעיונות של וודי עד הסוף, בעיקר לגבי השילוב בין הבדיון למציאות. לדעתי הסרט חלש יותר מכל סרטיו של אלן במאה ה-20 (כן ראיתי את כולם).
לגבי הקרירה של אלן אני מחלק אותה לארבעה תקופות:
המוקדמים המצחיקים (מראשית הקרירה עד אהבה ומלחמה)
סרטים אמונתיים (מאנני הול עד סיפורי ניו יורק)
סתם סרטים נחמדים (צללים וערפל עד מתוק ומרושע)
סתם סרטים רעים (כל מה שבא אחרי זה)
לגבי מלינדה ומלינדה, יש שיפור לעמות סרטיו האחרונים אבל זה עדיין רחוק מימיו הגדולים ופחותטוב מרוב סרטיו בשנות התשעים. משום מה יש לי צפיות גדולות מהסרט הבא, רק בגלל שהוא צולם באנגליה.
לשם הנטפוק
אלן לא טען שהוא התחיל לביים בגלל "שחק אותה סם", ולו רק בגלל ש"סם" נעשה ב-1972 ואילו הוא התחיל לביים ב-1969. למיטב ידיעתי הסרט שגרם לוודי להתחיל לביים היה "מה נשמע, חתלתולה", ובצדק גמור, כיוון שמדובר בסרט גרוע למדי והבדיחות שלו נשחטות לגמרי (בעוד ש"שחק אותה סם" הוא סרט לא רע בכלל).
אני יודע את זה, כיוון שאלן הוא אחד הבמאים האהובים עלי, אבל דווקא בסקר עליו לא מצאתי אופציה ראויה. אז אנסח לי אחת משלי: "יוצר מצויין, אבל זקוק לחופשה ארוכה, או למשבר אישי עמוק".
אני עומד מתוקן
אבל זכור לי שגם את "שחק אותה" הוא לא אהב. גם בזה אני מתבלבל?
אגב, גם אני הייתי מצביע לאופציה שניסחת.
רגע, ''מה נשמע חתלתולה''
הוא לא אותו סרט שאלן הדביק בו דיאלוגים לסרט יפני?
אז איך *זה* נתן לו תמריץ לביים?
לא, זה ''טייגר לילי''
אם לא הייתי יודע טוב יותר הייתי מעריך שזהו הסרט שגרם לו לשנות את שמו.
זוועת עולמים.
לשם הנטפוק
כן. למשל שבן שלו או אחיין שלו יתחיל עם אשתו והיא תעזוב את הבית. זה סןג המשבר שמתכוונים? אבל אני גם הייתי מצביע לאופציה רק בשינוי קל:"יוצר טוב עד טוב מאוד, אבל זקוק לחופשה ארוכה, או למשבר אישי עמוק".
זקנתו וכו'
למרות שהייתי הולכת על הכיוון של "חוסר אחידות מסויים" ולאו דווקא זקנתו.
עם זאת, ההברקות הרציניות שלו באמת לא היו באלף הזה.
הצבעתי, למרות שאני לא לגמרי מסכימה עם עצמי
סרטו האחרון שראיתי היה אאל"ט "כולם אומרים אני אוהב אותך", ואם לשפוט לפיו אז אכן זקנתו מביישת את נעוריו (דיבובים לנמלים אני לא מחשיבה).
למרות זאת הצבעתי ל"היה גדול ונשאר גדול", כי שום דבר גרוע שעשה/עושה או יעשה בזקנתו לא יוכל כבר לערער בשבילי את עובדת גדולתו.
גדולתו פשוט כל כך גדולה שגם אם תקטינו אותה היא עדיין תהיה גדולה מספיק.
בקיצור שום דבר לא יקלקל לי את הזכרונות הטובים מסרטיו הישנים, ובראשם:
-שושנת קהיר הסגולה
-ישנוני
-בננות
-שחק אותה סם
-חנה ואחיותיה
-פשעים ועברות קלות
-אהבה ומלחמה
-חלום ליל קיץ
ועוד רבים.
תעלומת רצח במנהטן
היה ונשאר סרטו הגדול ביותר (אחרי "אנני הול").
תעלומת רצח במנהטן
סרט טוב, אבל הייתי מדרג לפניו גם את:
שושנת קהיר הסגולה
דני רוז האיש מברודווי
זליג
חנה ואחיותיה
אהבה ומלחמה
מנהטן
ימי הרדיו
בננות
ישנוני
אבק כוכבים
וואו. זו הדיעה הכי מוזרה ששמעתי על הפילמוגרפיה של אלן.
טוב שיש עמית בסביבה. עכשיו אם רק יתחשק לך לנמק, בכלל יהיה כיף.
אני אוהבת את וודי אלן.
כפי שהיו מעידים כל האנשים שמילמלתי לכיוונם "באותו יום למדתי לקח חשוב – אף פעם אל תירה באוויר כשאתה עומד מתחתיו", אם הם היו מבינים את הציטוט. ובכל זאת, מיוצר מבריק, הוא הידרדר למישהו שעושה סרטים שהם לא רעים, אלא הרבה יותר גרוע מזה – סתמיים. לא ראיתי את האחרון שלו, ושמעתי שמועות שהוא מזכיר את הכשרון שפעם היה ברור שיש לו, ואני כמובן אתן לו הזדמנות לזכות שוב בהערצה שלי, בהזדמנות הראשונה שתהיה לי…
אבל אי אפשר להתחמק מהאמת המרה, זיקנתו בהחלט מביישת את נעוריו.
היה מצחיק ונשאר מצחיק
לא יותר מזה ולא פחות מזה.
הוא במאי שיודע לעשות סרטים מצחיקים אבל ממש (ממש, ממש, ממש) לא מרגשים. סתם משעשעים, כאלה בשביל להעביר את הזמן.
ובתזמון מושלם
אורי קליין היה בוחר ב"אף פעם לא הבנתי מה מוצאים בו" או ב"מצחיק אבל לא מרגש":
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=10&itemNo=565379
(במסווה של ביקורת על הסרט החדש של אלן, קליין קוטל את אלן מימיו המוקדמים ועד המאוחרים. אל הסרט עצמו הוא מגיע בפסקאות האחרונות, ועד עכשיו אין לי מושג מה קורה בו)
מה הוא מקשקש הקשקשן הזה?
נראה לי שהוא נורא גאה בעצמו ש"העיז" לשחוט פרה קדושה או משהו. הבעיה שהוא מקשקש בקומקום.
אני יכולה לקבל שמישהו אומר "לא הבנתי מה מוצאים בו" אם הוא לא אוהב את סוג ההומור של אלן, ואז ממילא אין טעם והנאה לצפות בסרטיו. להינות מהבדיחות שלו זה תנאי ראשוני.
אבל להגיד שכל יצירתו שטחית ושלא היה לו אף פעם כישרון ואמירה? נו 'במת… אם היה לי הזמן והכוח הייתי סוקרת את סרטיו ומסבירה למר קליין לאט את כל מה שהוא לא הבין. כי הוא בבירור לא הבין הרבה.
כמה דברים
א – האמונה בכשרונו הגדול של אלן, בשלבי הקריירה המוקדמים שלו מעולם לא הייתה קונצנזוס,
ובהחלט לא פרה קדושה. הוא לא קיובריק (שאפילו על כישרונו ישנם קולות בודדים שמערערים),
ולפי התרשמותי שלי, את המעמד הקאנוני שלו בקולנוע האמריקאי
הוא רכש *בעיקר* בזכות התמדה בלתי נלאית בעשיית סרטים ייחודיים לו במשך שלושה עשורים.
ב – אני אמנם לא מסכים עם רוב מה שקליין כתב, אבל, אני בהחלט חושב שהוא נימק את עצמו ביסודיות ראויה ,(גם אם תוכן הכתבה ברובו לא ממש התייחס לסרט החדש). לכן אי אפשר ממש להגיד שהוא לא מבין , הוא יכול לומר אותו דבר למעריכיו של אלן , כל זמן שהבן אדם נימק את עצמו כהלכה דעתו לגיטימית כשלך.
ג – אין ג , זה עדיין נחשב כמה ?
איפה הוא נימק?
אם מישהו עושה עכשיו סרטים גרועים זה אומר שאף פעם לא היה לו כישרון, כי כישרון אי אפשר לאבד – זה נימוק? נימוק דבילי לדעתי.
בהמשך הוא זורק טענות לגבי סרטיו – אבל ממש לא מנמק על סמך מה הוא טוען אותן.
לדוגמה:
"סרטיו, גם הטובים שבהם, נעדרים מחויבות של ממש לדמויות, לסוגיות שעולות בהם ולהוויה האנושית שהם אמורים לייצג."
נו שוין. אז אמרת. בלי לפרש, לפרט ולהביא דוגמאות, זה סתם משפט סתום ובלתי מבוסס.
גם אני יכולה לכתוב "מאמריו של אורי קליין נעדרים מחויבות של ממש לסוגיות שעולות בהם."
אז אמרתי. So?
או למשל:
"הפגמים האנושיים הגבילו אותו תמיד כאמן".
איזה פגמים אנושיים? הפגמים האנושיים של וודי אלן הגבילו אותו כאמן? איפה? איך? מה? למה? על מה הוא מדבר לעזאזל? אני אפילו לא מבינה מה הוא רצה להגיד בזה.
אז לסיכום לפי דעתי הוא בכלל לא נימק כהלכה. כמובן שזה לא אומר שדעתו לא לגיטימית. כל דיעה כמעט היא לגיטימית.
לגבי איך ולמה רכש אלן את מעמדו הקאנוני, כדברייך, יכול להיות שזה נכון, אבל העובדה נותרת בעינה _שיש לו_ מעמד כזה.
בהתחשב ביריעה
הקצרה אני חושב שהנימוקים היו מספקים. דווקא יש משהו ב:"סרטיו, גם הטובים שבהם, נעדרים מחויבות של ממש לדמויות, לסוגיות שעולות בהם ולהוויה האנושית שהם אמורים לייצג."
הוא זרק לאוויר רעיון מעניין שכשאני חושב עליו אני בהחלט לא פוסל אותו על הסף, ויש בו מין הרלוונטיות ליצירותיו של אלן. אוקיי , אז נכון שזה לא הנימוק הכי מקיף ומפורט , אבל
שוב , בהתחשב ביריעה וגו..
אני אוהב את וודי אלן אז ממש קשה לי לשחק את פרקליט השטן פה, אבל *לפעמים* אני מרגיש שהוא כל כך עסוק בלמצוא חן עם השנינויות וההווי היהודי – ניו יורקי , שהוא באמת לא מחוייב רגשית לדמויות והן משמשות רקע למעטפת החיצונית שהוא כל כך אובססיבי לגביה , רוצה לומר : ניו יורק, ניורוזות , נעייבך , נקניקים (סתם נקניקים אין הרבה אצלו רק היה לי רצף חזק עם ה נון)
ואז הבעיה היא שמתוך התעסקות במעטפת הוא לא נאמן להתרחשויות אותנטיות אלא יותר סטריאוטיפיות.
אבל אני מסתייג מכל מה שכתבתי,וחושב שזה לא יותר מאשר תחושה עמומה שנדחקת הצידה בידי החיבה הרבה שאני רוחש לאלן האיש והיוצר.
אחח זה היה מעצבן לכתוב ככה על וודי אלן רק כדי להגן על אורי קליין .
מצטרפת אל הרוב - שלא הבין מה מוצאים בוודי אלן.
ראיתי כמה מסרטיו, אם כי זכורים לי רק "שושנת קהיר הסגולה" (שאהבתי את הרעיון המרכזי) ו"שחק אותה סם", שממנו אני זוכרת רק את הסצינה בהתחלה שבוגי מדבר עם וודי.
בשאר סבלתי, ולכן הדחקתי אותם.
נטפוק קטן
אלו שלא הבינו מה מוצאים וגו' אינם הרוב.
אמנם זאת האופציה שהכי הרבה בחרו בה, אבל אם מחברים את אלו שהצביעו ל"גדול" ואת אלו של"זקנתו מביישת את נעוריו" (שזה אומר שהם כן אהבו את סרטיו הישנים) אז יוצא שהרוב כן מבינים מה מצאו בו. וגם אלו שהצביעו לשאר האופציות מצאו בו לפחות משהו טוב. בקיצור אלו שלא מבינים מה מוצאים בו הם המיעוט, למרות שבמבט ראשון בסקר הם נראים כמנצחים.
נטפוק עוד יותר קטן
זה אולי היה ככה כשכתבת את התגובה שלך. כשכתבתי את שלי, היינו הרוב.
קשה להחליט...
לא מזמן ראיתי את סוף הוליוודי ("Hollywood Ending") והיו קטעים שלא הפסקתי לצחוק. ממש לצחוק (שזה די נדיר בזמן האחרון). גם את "אפרודיטה הגדולה" ו"בננות" אני מאוד אוהב (שהם משודרים ב MGM אני תמיד נתקע עם השילטוט). מצד שני יש לו הרבה מאוד סרטים משעממים וחסרי כל יחוד.
בקיצור אני תמיד נותן לו הזדמנות רק שבזמן האחרון אני מוריד ציפיות.
אני נעתי בין ''מצחיק ולא מרגש'' ל''אף פעם לא הבנתי מה מוצאים בו''
בסוף הצבעתי לאופציה הראשונה. אבל האמת היא שהוא מעולם לא עשה לי את זה. ומצד שני ברוב הסרטים שלו הוא ייצר מספיק רגעים קומיים ושנונים (אבל אף פעם לא מרגשים) כדי שלא אוכל להגדיר אותם כסרטים רעים. מקסימום סתמיים, אבל שונים. מיוחדים, אבל לא באמת.
כך למשל, בשני הגדולים שלו עפ"י ימד"ב – מנהטן, ואנני. שניהם נחמדים (בעיקר אנני שיש בו הרבה יותר שנינויות, את מנהטן אהבתי הרבה פחות) אבל..
דוקא "קליעים מעבר ברודווי" שראיתי לאחרונה, הצליח לעשות קצת יותר, והוא בעיקרון האהוב עלי מבין 7-8 הסרטים שלו שראיתי. אבל גם הוא, לא באמת הצליח להתחמק מנישת ה"נחמד, משעשע, אבל…".
הצבעתי ל''רגעיו הגדולים מעטים אבל שווים''
אבל זה רק בגלל שלא הייתה האופציה: "בהתחלה הוא היה קורע מצחוק, אח"כ הוא היה מרגש ומקסים, בזמן האחרון הוא נורא מעצבן אבל עוד לא איבדתי תקווה".
''זקנתו מביישת את נעוריו''?
לא בדיוק
כי גם בנעוריו היו רגעים מביכים ודווקא גיל הביניים שלו היה הטוב ביותר.
''עשורים 1-3, 5-7 בחייו מביישים את עשור מספר 4''
יותר יתאים
"עשורים 1-4 ו6-7 מביישים את עשור 5 בחייו"או "היה טוב 1977-1987"
מצד אחד ומצד שני
מצד אחד – כמה מהקומדיות של וודי אלן הן יוצאות מהכלל, ובראשן 'ישנוני', 'אהבה ומלחמה', וכמובן 'זליג' המבריק.
מצד שני – מעולם לא מצאתי את סרטיו ה"מרגשים" מרגשים. למשל, את 'הרומן שלי עם אנני' ראיתי לא מזמן, ונותרתי אדיש לחלוטין.
מצד שלישי (שלא תגידו שהכל נמצא כבר בכותרת) – הסרטים האחרונים שלו (להוציא 'קליעים מעל ברודוו"' המשעשע) פשוט נוראים, וברובם אפילו לא שרדתי עד הסוף. 'קללת אבן העקרב הירוקה', למשל, הוא פשוט סרט משפיל – די, נמאס לראות את אלן מלהק שחקניות יפות וצעירות רק כדי לכתוב אותן מתאהבות בו. וחוץ מזה, התסריט דלוח עד נורא. אבל, אפילו כאן, בין סצנה לסצנה אלן ממלמל בדיחות בקצב שהיה יכול למלא שלוש עונות של 'כולם משתגעים על רימונד'.
אז, בקיצור, מצחיק, לא מרגש, וזקנתו מביישת את נעוריו.
חוזרת בי מהצבעתי...
בילדותי היפה, היה סרט שאהבתי במיוחד ששמו "סיפורי ניו יורק". משום מה, עד לפני 5 דקות הייתי בטוחה ששלושת העלילות בוימו ע"י אלן- אולי בגלל שהוא היחיד שליהק את עצמו כשחקן ראשי, ופשוט הפרצוף נשאר לי בראש.
לאחר סיבוב מהיר ב IMDB אני רואה שהוא ביים את הסיפור שפחות אהבתי, ואילו הקרדיט היה צריך ללכת כל השנים הללו לקופולה וסקורסזי.
ובכן, בהתחשב בכך שסרט זה היה אחת הסיבות המרכזיות שבגללן נטיתי לסלוח לאלן על סרטיו האחרונים, הייתי צריכה ללכת על "אחרי שלושה סרטים הבנתי את הקטע". ואני לתומי חשבתי שפעם היתה לו קצת יותר מקוריות.
מה הוא ביים את ''סיפורי ניו יורק''?
מה הוא ביים את ''סיפורי ניו יורק''?
אלן ביים את חלק בו הוא מופיע (השלישי, זה עם האימא בשמיים), סקורסזה ביים את חלק המצויין עם הצייר, וקופלה ביים את החלק החלש יחסית (לדעתי) על הילדה העשירה, במה שהיה התסריט הראשון של בתו סופיה, בלי שום רמז לסרטים שהיא תביים עשור מאוחר יותר.
מתי מתחילה זקנתו בדיוק?
כי "לפרק את הארי" עדיין היה לדעתי יצירת מופת מדהימה. ואחריה – ריק, אכן.
אבל למרות סרטיו האחרונים (שאת חלקם אפילו כבר לא טרחתי לראות), וודי אלן היה ונשאר אחד הבמאים האהובים עלי. מהקומדיות המטופשות אך אינטליגנטיות, שמצחיקות אותי ברמה של מונטי פייתון, ועד לסרטיו הרציניים בהם הוא מנסה להיות פליניברגמן האמריקאי, ולפעמים אף מצליח יותר מהמקור – אני פשוט אוהב אותו ואת האופן בו הוא התפתח עם השנים.
אלן מחזיק בכמה מיצירות המופת האהובות עלי ביותר בכל הזמנים -"Interiors", "אבק כוכבים", "שושנת קהיר הסגולה", "אליס", "בעלים ונשים", "לפרק את הארי" (הסרטים הללו נעשו בין 1978 ל-1997, יש לציין, וגם את מרבית הסרטים שנעשו בינהם, או לפניהם, אני מאוד אוהב). הוא גם עשה את הסרט שהביא אותי הכי קרוב להתקף לב מצחוק – "אהבה ומלחמה".
אבל אני רוצה להתעכב דווקא על Interiors, מאחר ומעטים מכירים אותו. נדמה לי שבעברית הוא תורגם כ"רגשות" (התרגומון לא מכיר את הסרט). יחד עם "האישה האחרת" ו"ספטמבר", זה אחד הסרטים המושמצים ביותר של אלן מהתקופה בה הוא עוד היה פופולרי למדי, בשנות השבעים והשמונים.
בעוד שכמעט כל סרט אחר שלו מוכר לפחות בשמו, הרי ששלושת הסרטים הללו נקברו, ואפילו מעריצי אלן לא תמיד מכירים אותם. לגבי השניים האחרים – בצדק, לדעתי. אך Interiors הוא מקרה שונה.
הסרט נעשה ב-1978, בין "הרומן שלי עם אנני" ל"מנהטן", והוא מציג את אלן בשיאו. זה היה הסרט הראשון שלו בו הוא לא שיחק בעצמו. זה היה הסרט הראשון שלו שלא רק שאין בו רגע אחד משעשע – הוא אף קודר ברמות מצמררות למדי. זה הסרט השני שלו עם הצלם גורדון וויליס, שעיצב את תפיסתו הויזואלית כבמאי. וזה סרט מרגש וחכם ברמות בלתי רגילות.
ולא שאין בו מגרעות – המשחק לא אחיד, פה ושם יש דיאלוגים חורקים, ויש מאפיינים כלליים של אופרת סבון משפחתית פה ושם – אבל הוא עדיין סרט נפלא. אם אורי קליין שהוזכר כאן באמת חושב שאלן מעולם לא היה מחויב רגשית לדמויות שלו, הרי שהוא לא ראה את ג'רלדין פייג' בסרט הזה, שנותנת הופעה ברת השוואה לזו של אלן ברנסטין ב"רקוויאם לחלום" (אני לא מכיר את פייג' משום סרט אחר, אך הפילמוגרפיה שלה כוללת זכייה אחת ו-7 מועמדויות לאוסקר, כולל על Interiors, וכמות דומה של פרסי גלובוס הזהב. שחקנית מדהימה).
אני ממליץ בחום על הסרט לאוהבי אלן כמו לסולדים ממנו – האוהבים יגלו בו צד אחר, בוגר יותר, רגיש יותר ודרמטי יותר. הסולדים אולי יגלו בו יוצר אחר לחלוטין ומעניין יותר מזה שהם חשבו שהם מכירים.
אגב, קוריוז קטן – מעצב התלבושות בסרט הזה (כמו גם ב"ישנוני") היה בחור בשם ג'ואל שומאכר…
אז שומכר הוא סוג של
ותודה על ההמלצה, אני אבדוק את Interiors בקרוב.
הוא, אגב, עשה עבודה מצוינת
בתור מעצב תלבושות. חבל שהוא לא נשאר בתחום.
הסרט, כפי ששמו מרמז, עוסק בעיצוב ואסתטיקה כמטאפורה, ועל כן עיצוב הסט והתלבושות, והאופן בו הם מצולמים, מוקפדים מאוד, וקשורים קשר הדוק לעלילה ולדמויות.
אכן כך
לסרט אכן קוראים בעברית "רגשות" והוא מופיע מדי פעם בMGM. יצא שראיתי אותו כשבועיים לאחר שראיתי את "כוכב נולד" (הסרט ההוליוודי ולא מופע האימים של הצביקות) ויום לאחר מכן ראיתי את "שלום לנצח", כאשר בצירוף מקרים משעשע למדי בשלושת הסרטים מופיע סיטואציה דומה (שהיא ספויילר).
סרטו הטוב האחרון של אלן לדעתי הוא "מתוק ומרושע", שגם אם אינו יצירת מופת הרי הוא מרגש ומספק בהחלט, ואפילו אין בו דמות אינטלקטואלית, נוירוטית וחסרת ביטחון אחת.
למעט וודי עצמו, אתה מתכוון
שמשחק בסרט… את עצמו, וללא שום סיבה מהותית נראית לעין.
חוץ מזה שהוא נחשב (בעיני עצמו לפחות) כמומחה ג'אז
נרשמתי
איפה משיגים עותקים של הסרטים האלה? אני אהבתי מאוד את התקופה הזו של אלן, חשבתי שאני מכירה מצויין את סרטיו, ועל הסרט הזה, כמו שני האחרים השהזכרת, אף עפם לא שמעתי.
נשמע מאוד מעניין.
נרשמתי
חפש באוזן השלישית. מה שמעניין לגבי הסרטים האלה זה שלמרות שאין בהם טיפת הומור, הם עדיין עוסקים בנושאים הקבועים של אלן (יוצר במשבר, ריחוק בין בני זוג, טיפול פסיכולוגי) דבר שבולט בהעיקר ב"אישה אחרת" שנראה כמו עיבוד דרמטי לסיפור קומי, כמו החלק הדרמטי של מלינדה ומלינדה.
תגובה מאוחרת.
רק לא מזמן ראיתי את 'רגשות', ובתור מעריץ של וודי אלן, התאכזבתי קשות. הסרט משעמם. הוא מאוד ברגמני וקר, יש לו צילום נהדר אבל הוא פשוט לא מעניין, אתה מוכן להסביר לי מה כל כך טוב בסרט?
ו'ספטמבר' באמת גרוע. אגב הסרט האהוב שלו הוא: 'פשעים ועבירות קלות'.
מה שחבל
זה שוודי כותב מצויין. הוא רק במאי ושחקן רע. כשיבין (אם יבין) שהתחום שלו זה כתיבה, ויתן למישהו אחר לביים ולשחק, החומר שלו יכול לצאת נהדר.
לא הייתי מצפה למהפכות גדולות
אצל מישהו שמתקרב לגיל 80.
גם לי חסרה אופציה
לפעמים מעולה, לפעמים בינוני ולפעמים משעמם, ככה, בלי קשר לגיל או לוותק.
נראה לי שאני לא אחסוך מהקהל את רשימות אהבתי – לא אהבתי.
אני הצבעתי ל"הבנתי ת'קטע". אני אוהבת את וודי אלן הוא באמת מצחיק, והוא תמיד היה קצת עלוב, אני לא חושבת שזה הזקנה עשתה לו את זה. אבל אין מה לעשות כ-כ-כ-ל-ל-ל-ל הסרטים שלו אותו דבר. אותן דמויות אותו הומור אותן התלבטויות…
את הסרטים הראשונים מאד אהבתי כי הוא מעלה נושאים מעניינים בצורה יפה, ואני מסכימה עם המון דברים שהוא אומר.
אגב, אני גם מאד אוהבת את המשפטים המטופשים שלו, שיש להם נטייה להתפרסם הרבה באינטרנט, אבל גם בזה – הבנתי ת'קטע.
לכל המקטרגים
נסו אתם ליצור סרט (לכתוב את התסריט, להפיק, לביים ואף להשתתף בו לרוב) כל שנה לאורך 35 שנים ותמיד לקלוע בול.
משימה בלתי אפשרית, נכון ?
אני סבורה שוודי אלן הוא גאון. יש לו סרטים טובים וטובים פחות וכמה ממש איומים, אבל בסך הכל האיש תרם רבות לאומנות הקולנוע.
בסרטיו יש הרבה רגעים בלתי נשכחים שהחכימו, הצחיקו ואף רגשו אותי.
כן, לדעתי הצנועה הוא במאי גדול וממשיך להיות גדול למרות אי אילו נפילות ומיחזורים (שהם, כאמור, הגיוניים לנוכח היצירתיות הגדולה שלו).
הסרטים האהובים עלי ביותר של וודי (לא לפי סדר כרונולוגי) :חנה ואחיותיה,
פשעים ועבירות קלות, קללת אבן העקרב הירוקה, קליעים מעל ברודווי, מנהטן, אפרודיטה הגדולה, שחק אותה סם (בו רק שיחק), אהבה ומלחמה, הרומן של עם אנני, אליס.
ולסיום סקופ : הידעתם שיש לוודי בת דודה בישראל – מורה ירושלמית שלימדה את אחותי, עימה הוא נמצא בקשר הדוק (עם המורה, לא עם אחותי למרבה הצער).
מישהו מכריח את וודי
להוציא סרט כל שנה?
אם אין לו מה להגיד פעם בשנה, שיעשה סרט פעם בשנתיים.
בת כמה אחותך?
את בטוחה שהיית רוצה אותו בקשר צמוד איתה?
בת כמה אחותך?
היא בת 23, כך שהיא לא בסכנה שהרי כידוע הוא אוהב אותן מתחת לגיל 18.
ובנות שלו
או בעברית
קטינות.
עוד וודי
בשחק אותה סם וודי לא רק שיחק, אלא גם כתב את התסריט. אבל אם כבר, אז אחד הסרטים האהובים עלי שאלן היה מעורב בהם הוא "שם בהשאלה", בו הוא מילא את תפקיד השחקן הראשי ותו לא. סרט מצויין ומרגש על ימי מקארתי האפלים. מלבד וודי מופיעים בסרט לפני ומאחורי המצלמה חברים ברשימה השחורה, מה שרק מוסיף להתרגשות.
עוד וודי מומלץ אפשר למצוא בפורמט CD (או MP3, תלוי בכם). הקלטות הסטנדאפ קומדי הישנות שלו משנות השישים הם בין הדברים המצחיקים ביותר שאני מכיר. לא תשמעו שם בדיחות "שמתם לב ש..", אלא המון אבסורד מענג, שיגרום לכם ללבוש מכנסי פיג'מה אדומים ולרוץ לרחוב תוך השמעת קול של סירנת מכבי אש (לפרטים פנו אל Great Renaldo ב –
http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/B00000IMSB/qid=1114062790/sr=8-3/ref=sr_8_xs_ap_i3_xgl15/104-6347046-7056712?v=glance&s=music&n=507846 )
את וודי אלן פשוט תקפה מחלה מוזרה ומשונה ביותר (על אף שהיא לא כל כך נדירה). בשפות חייזריות למיניהן, קוראים לה "שחלצמנגרפ". בשפתנו נהוג לקרוא לה "זקנה". יש אנשים שמצליחים להמשיך לשרוד בתעשיה על אף החולי שלהם (איסטווד), ויש כאלו שהסימפטומים מתגברים עליהם והם נוטים להיכנע לה. בקולנוע, התופעות כוללות חוסר יכולת התחדשות, התעקשות לנסות לדבוק בנעורים וברגעי ההצלחה שלך בימים עברו, ואצל אנשים שהיו אצלם תופעות ניורוטיות עוד מילדותם, ושיש להם קשרים מאוד מיוחדים עם הבנות המאומצות של הנשים שלהם, המחלה יכולה לגרום לבימוי סרטים כגון "אבן העקרב הירוקה".
אבל באמת – הסרטים החדשים שלו לא מביישים את הישנים, בגלל שהישנים פשוט יותר מדי מבריקים.
הוא פשוט התרגל ללחוץ על כפתור ה"PLAY" בשלט, ולראות שהטלויזיה נדלקת. עד שיום אחד הטלויזיה לא נדלקה והוא המשיך ללחוץ על הכפתור שוב ושוב לראות אם זה בסופו של דבר יפעל. וזה לא. אחרי 50 לחיצות רצופות – או שהוא סופסוף יבין שהטלויזיה פשוט לא הולכת להידלק ויכנע, או שלבסוף הוא יבין שבסך הכל צריך להחליף את הסוללות. אבל כדאי שימהר, כי עם השחלצמנגרפ שלו אני לא בטוחה עוד כמה זמן ישאר לו כדי להחליף אותן.
המקרה של איסטווד מיוחד
לא רק שהוא לא מתדרדר עם הגיל – הוא אף משתבח. למעשה, בימיו הראשונים כבמאי (וכשחקן), בניגוד גמור לוודי אלן, הוא נחשב לזבל. והאמת, אם לשפוט על פי מה שראיתי מסרטיו הראשונים, הוא אכן היה זבל. דיי מדהים שהוא נעשה במאי טוב בסופו של דבר. אולי וודי העביר לו את הכשרון?
לשם המחשה, בסרטו The Gauntlet משנות השבעים מופיע המשפט "אל תמות לי!!!".
מתי בדיוק מתחילה הזקנה? בגיל 50? 60? 70? האם ההורים שלך זקנים?
25
30
חודשים.
אה, סליחה. מהיום נעבור להשתמש
בביטוי "מחונן כרונולוגית". או במלים אחרות: WTF?
אנשים צעירים חושבים על
זקנים כאילו הם באמת חיזרים, יצורים שונים. נדף מההודעה שהגבתי עליה ריח לא כ"כ טוב ביחס לזיקנה.
אני רואה את החיים כרצף. אני זוכרת את עצמי בגיל 5, 10, 15, 20, 25, 30 ורואה שנשארתי אותו אדם. אני מסתכלת על אמא שלי ועל ההורים של בן הזוג שלי ורואה אנשים. חלקם בני 62 ואחרים בני 70 ויש לי חברה בת 73 והם בדיוק כמוני וכמוכם מבחינת רגשות, מחשבות, הומור וכולי. להסתכל על אדם זקן כעל מישהו שאיבד את זה by definition ואם יש כבר מישהו שלא (איסטווד) להתפעל מזה, מה אני אגיד לכם, זה לא מראה על המון בגרות. זה כמו בני ה-18 שבשבילם רוקיסטים בני 30 זה "זקנים פתטיים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם".
או במלים אחרות: את חכמה, נעלה וראויה להערצה.
סבבה. אבל מתילדה דיברה על וודי אלן. היתה לה נקודה לגבי וודי אלן. מה שעושה את ההודעה שלך לא-קשורה, מתנשאת וטרחנית.
ולא, אנשים בני 70 שאני מכירה לא נשמעים כמו שנשמעו בגיל 50, והם הראשונים שיודו בזה.
יש משהו בדבריה
הנטייה הראשונה שלי היא להסכים עם ניקי ומתילדה – הרי במקצועות פיזיים, נדיר לראות מישהו שמגיע לשיאו אחרי גיל 30. במקצועות שעיקר העבודה בהם היא מנטאלית, נדיר לראות מישהו שמגיע לשיאו אחרי גיל 70. זה פשוט ככה, ואין מה לעשות אלא להכיר בזה (וגם להתפעל ממי שמצליח להיות יוצא מן הכלל).
מצד שני, כמעט בכל סטריאוטיפ יש גרעין של אמת והאתגר הוא להילחם בכך. קל להיסחף לומר – "וודי אלן הזדקן, ורואים את זה בסרטים שלו. בעצם, זיקנה זו בעיה ועדיף לבחור בדרך כלל בסרטים של במאים צעירים". ני יודעת שזה לא בדיוק מה שמתילדה אמרה, אבל ההודעה שלה הייתה חצי הדרך לשם. תמי פשוט ניסתה להזהיר אותנו מלעבור את הקו לכיוון הזה, ולהחזיר אותנו לשיפוט על פי איכות הסרט בלבד.
זה נראה כאילו קטן, קטנוני, לא חשוב. אבל אם אתה זקן ועשית סרט מדהים, אני בטוחה שזה חשוב לך לדעת שאף אחד לא יוותר עליו רק בגלל ש"זקנים כבר לא יודעים לעשות סרטים".
הכוונה ב''זקנה''
היתה לתופעה של נסיון השחזור הזמן הכי טוב בחיים שלך. נדמה לי שזה קורה בחיים של כל אחד באיזשהו שלב. במקרה של אלן – זה מתבטא בסרטים. אפשר להגיד את זה גם על במאי בן 40 שמנסה לשחזר את ההצלחה שלו משנות ה-30 לחייו. הגיל (לדעתי, לפחות) לא משחק כאן תפקיד, הפעולה והתופעה עצמה היא זו שמביאה אותי להשתמש במילים בוטות שכאלו.
והשאלה הנצחית של "באיזה גיל אתה נחשב זקן?" (נשאלת על ידי כל אחד, לפחות פעם בשנתיים. כאשר אתה מתחת לגיל 17 זה: "באיזה גיל אתה נחשב מבוגר?"), היא באמת לא רלוונטית. אבל הכל יחסי. אם להיות זקן זה לא להיות מסוגל לעשות דברים שעשית פעם, אז כל אחד מעל גיל 3 נחשב לזקן. מי עדיין יכול לשים רגליים מאחורי הראש בקלות שכזאת?
סליחה, אבל את לא עוזרת
כי להגדיר "זקנה" כ"נסיון לשחזר את הזמן הכי טוב בחיים שלך" זאת הגדרה משפילה לזקנה, שמניחה שזאת תקופה בחיים שאי אפשר ליצור (או לחיות) בה ממש, אלא רק לשקוע בעבר. דהינו, שזקנים לא רלוונטיים, הם שריד שיפוג בקרוב.
נראה לי שמה שמתילדה מנסה להגיד
זה שאם היא הייתה פוגשת אדם חי ובועט ויוצר ומתחדש בן 90, היא לא הייתה מכנה אותו זקן אלא אולי "מבוגר", "מנוסה", "בשל" או משהו כזה, ושהיא משתמשת במילה "זקן" כמו שאחרים משתמשים במילה "פאסה" או "פאתטי" או "צביקה פיק", כלומר שמישהו יכול להיות "זקן" גם בגיל 18, אם הוא היה בשיא מגניבותו בגיל 16 ומאז הוא רק מתגעגע.
כמו שק.ס. לואיס אמר ב''הקרב האחרון'':
"היא עשתה כל שביכולתה להגיע לגיל הכי טיפשי בחייה ומאז היא מנסה ככל יכולתה להישאר שם" (ציטוט מקורב).
הוא דיבר על גיל ההתבגרות, כמובן.
לשפה יש גם משמעות מקובלת, ואם מישהו ידבר ברצינות על מישהו בגיל 19 כ"זקן", סימן שיש לו בעיה קלה עם העולם שבחוץ.
ולחדד את ההערה של טווידלדי:
כשאנשים אומרים "זקן" הם מתכוונים "בגיל מבוגר" (או "מעל ל-70"). אם מתילדה אומרת "זקן" ומתכוונת לתיאור משפיל-משהו של תכונות אישיות, הרי שאו שלה יש בעיה, או שלשומעים אותה תהיה בעיה, או שלחברה שלנו יש בעיה.
ובבנין התפעל ננוחם.
אולי זה אנחנו הזקנים...
אני זוכרת את עצמי אומרת לחברה שאנחנו נורא זקנות, עוד בגיל 18. עד היום גיל 20 נראה לי נורא מובגר… למרות שעברתי אותו די מזמן.
אני לחלוטין יכולה לראות מישהו אומר לבריטני ספירס – "יה זקנה בת 19, תעזבי את הבמה ותתני מקום לכוכבנית בת 16 חדשה".
גם כשאומרים על הרולינג סטונס שהם "זקנים", זה לא ביחס לפוליטיקאים, זה ביחס לכוכבי רוק.
ומה שמשותף לכל הדוגמאות
הללו הוא שהמילה זקן משמשת בהן כתואר גנאי. מין שיפוטיות של עבר זמנך. ישן מפני חדש תוציאו.
וכפי שמגלים בגיל 20 שזה לא כזה גדול כפי שחשבנו בגיל 18, ומגלים בגיל 30 שאתה אותו אדם, לא בוגר יותר או אחר איכותית כפי שתיארנו לעצמנו בגיל 24, ככה זה ממשיך.
אנשים בני 64 אולי נראים שונים מאיתנו ומדברים לעיתים בשפה שונה, אבל זה הכל. בפנוכו הם פשוט התקדמו עוד קצת על הרצף. וכשנגיע אנחנו לשם, די נתרעם על ה"ילדים" שחושבים שאנחנו לא מבינים כלום ושעבר זמננו בעוד שרק החכמנו קצת עם השנים ולא שכחנו מה זה להיות "צעירים".
כן, זו מילת גנאי אבל לא לזקנים....
מה לעשות שאוצר המילים האנושי נוטה גם להכיל גם מילות תיאור שליליות.
במשפטים שנתתי בדוגמא, המילה "זקן" באמת מופיעה כמילת גנאי למי שההווה שלו מבייש את נעוריו, אבל אין בה שום אמירה לגבי בני 70 באשר הם. אפשר היה להחליף אותה ב"פאסה".
אם הבנתי נכון, זה מה שמתילדה אומרת שהיא עשתה" השתמשה במילה "זקן" במובן של "פאסה, בלי כוונה להעליב באופן גורף אנשים שהרבה שנים מאחוריהם.
מסכימה.
ובגלל דברים כאלה יש למילה זקן קונוטציה שלילית. עד כדי כך שכשרוצים להתיחס למישהו שמניין שנותיו רב באופן נייטרלי, ללא שיפוט, מעדיפים לומר 'קשיש' ולא 'זקן'. ואפילו אזרח וותיק, על משקל
senior citizen, התאזרח לאחרונה בעברית.
אני מניחה שזה כמו עם המילה ''פולנייה''
כפולנייה בשורשי ובלי שום קשר ל"פולניות" בהתנהגותי, דווקא לא אכפת לי שמכנים ככה סוג מסויים של אופי, שאין היום שום מילה אחרת לתאר אותו….
ואם מישהו יזלזל בך עקב
הגדרתו אותך כפולניה, לא תחשבי שזה לא לעניין?
אבל בדיוק את זה הזקנים כל הזמן אומרים!
"כל עוד אני לא מרגיש זקן, אז אני לא זקן".
ואני אומרת שאולי סבתא שלי נולדה בקרקוב, אבל כל עוד אני לא "פולנייה" באופי, אין לי בעיה שיגדירו מישהי אחרת כ"פולנייה" באופי, כל עוד לא מניחים שאני גם כזו, רק בגלל שהמוצא שלי הוא מפולין.
(כשקוראים לאט, המשפט הזה הגיוני…).
מסכנה סבתא שלך.
גם פולניה וגם זקנה. פלא שהיא מצליחה לעבור יום בלי לחבוט באנשים שמתיחסים אליה כאל זקנה פולניה בראש.
אני חושבת שדי מיצינו את הדיון והגענו להסכמה, לא?
מסכנה סבתא שלך.
את חושבת שזה צרות? בקרקוב ידענו מה זה צרות!
(כן, בהחלט סיכמנו).
יופי. אני שמחה שסגרנו את הנושא.
כבר לא יכולתי לסבול להתווכח על זה יותר.
שלושת הגדולים
בתשובה ללונה, שלושת סרטי וודי אלן האהובים עלי:
1. הרומן שלי עם אנני
2. אהבה ומלחמה
3. תעלומת רצח במנהטן
מעניין לקרוא את הדיון הזה עכשיו, בתחילת שנת 2009
בדיעבד מתברר שהדיון התקיים בתזמון ייחודי: רגע לפני שאלן יצא מהמשבר היצירתי החמור ביותר בקריירה שלו ונסק לגבהים חדשים עם "נקודת מפגש" ו"ויקי כריסטינה ברצלונה". נדמה לי שגם מי שלא התחבר אליהם עד הסוף יסכים שאלה סרטים משמעותיים ועמוקים של מאסטר קולנוע ששולט באמנות הזאת על כל היבטיה – ההיפך הגמור מהסרטים המביכים כמעט שעשה בתחילת העשור, וחידוש סגנוני ונושאי ביחס לסרטיו הקודמים.
''גבהים חדשים''
אף פעם לא דיברו על גבהים חדשים. אכן מדובר על התעוררות מסויימת ממשבר יצירתי. אבל אני כמעט בטוח שקיימת הסכמה כללית שוודי אלן (עם כל הערצתי אליו) לעולם לא יצליח להגיע לרמה של הסרטים הגדולים באמת שלו. ומבחינה קולנועית גרידא, וודי אלן ממש לא מאסטר, כמו קובריק או פליני למשל. אני אוהב אותו מסיבות אחרות לגמרי. יותר כמו תוכן, גישה ואיך נאמר? ה"וודי-אלניות" שלו.
אגב שני האחרונים שלו הם ממש לא וודי אלן בעליל, על אף איכותם.
ואם כבר חידשנו שוב את הדיון, דן ברזל? או מישהו מוכן להסביר לי מה כל כך טוב ב'רגשות' שלו? כי פשוט לא סבלתי את הסרט.