השעה ה-25

מאת
דן ברזל
– פורסם ב 13 במאי 2003Posted in: ביקורות

במקור: The 25th Hour
במאי: ספייק לי
תסריט: דייויד בניאוף
על פי ספרו שלו
שחקנים אדוארד נורטון, פיליפ
סימור הופמן, בארי פפר,
רוזאריו דוסון, אנה פאקווין,
בריאן קוקס, ניו יורק סיטי

בסרטים רבים אנו רואים גיבור שנאלץ לסכן באופן חד פעמי את עצמו ואת כל המארג העדין של החיים שלו – האנשים שהוא אוהב, המקומות שהוא מכיר, כל מה שמגדיר אותו כאדם – כדי להציל חפים מפשע, למגר את הרוע, לגאול את עצמו, ולומר כמה דברים על אבות ובנים ועל נפשה של אמריקה, אם להאמין לשניצקליין. ואחרי שהגיבור שלנו מציל את העולם וזוכה מחדש בכל מה שהוא נאלץ להקריב, הוא יכול לחזור לשגרה ולנוח על זרי הדפנה, לפחות עד סרט ההמשך.

עכשיו דמיינו לעצמכם בן אדם שמעמיד את כל המארג העדין של החיים שלו בסכנה לא פעם וגם לא פעמיים, אלא שמונים ושישה אלף וארבע מאות פעמים.
שמונים ושישה אלף וארבע מאות פעמים. והוא גם לא זוכה לנוח על עלעלי דפנה לאחר מכן, ולא מתוכנן לו סרט המשך.
מטורף, לא?

'השעה ה-25' הוא סרט על אדם כזה. למעשה, הוא סרט על אנשים כאלה. והאנשים האלה הם גם אני ואתם – לכולנו יש שמונים ושש אלף וארבע מאות הזדמנויות לאבד הכל, ולא במהלך כל חיינו, אלא מדי יום: כל שניה ושניה עלולה לשנות לחלוטין את כל מה שידענו על עצמנו ועל מה שסובב אותנו. מדי יום אנחנו מצילים את העולם שמונים ושישה אלף וארבע מאות פעמים, ואנחנו אפילו לא מקבלים על זה משכורת ענק, תהילת עולם או ספיישלים בגיא פינס.

מונטי ברוגן (אדוארד נורטון) הוא סוחר סמים שפיקשש שניה אחת – הוא נתפס ונדון לשבע שנות מאסר. הסרט עוקב אחרי 24 השעות האחרונות שלו כאדם חופשי, במהלכן הוא נפרד מחברי ילדותו (פיליפ סימור הופמן ובארי פפר), אביו (בריאן קוקס), בת זוגו (רוזאריו דוסון), כלבו (מקס), מעסיקיו במאפיה הרוסית (כל מיני שמות רוסיים ארוכים שלא אומרים לכם כלום) והעיר בה הוא גר כל חייו (ניו יורק, בתפקיד עצמה).

העלילה בסרט מינימלית, והמעט שיש ממנה נפרש בפנינו באיטיות במשך שעתיים ורבע, עם נטייה קלה לשעמם פה ושם בדיאלוגים ארוכים ומצלמה שלא ממהרת לשום מקום. בנוסף לכך, לפעמים נדמה שהעורך לקח את דפי התסריט, זרק אותם באוויר, וערך את הסרט לפי הסדר בו הם נפלו – סצינות פלאשבק נכנסות ויוצאות בתזמון תמוה, חלק מקווי העלילה הם לא ממש קווים אלא מקסימום רצף של נקודות במרחב שלא מתחברות לשום דבר.

וכשסרט עם חסרונות כל כך כבדים מצליח בכל זאת לעשות את מה ש'השעה ה-25' עושה, לא נותר לי אלא להוריד את הכובע, להשתחוות אפיים ארצה, להרים את הכובע מהרצפה, להתרומם בחזרה ולהזדקף, להתנצל על הקלאמזיות שלי, ולנסות לשכנע אנשים לראות את הסרט בהקדם האפשרי. הסרט אמנם רחוק משלמות כמרחק ישראל מכורדיסטן (גיאוגרפית, לא כלכלית), אך בשביל השליש האחרון והמדהים שלו הייתי מוכן לסבול אפילו את ג'וש הארטנט בתור המלט. 'השעה ה-25' הוא סרט שנשען על דמויות, ולמרות שגם הן לא תמיד מפותחות מספיק, הן מצליחות לרגש ולסחוף באופן נדיר ממש, הודות לשחקנים הנהדרים (למעט פיליפ סימור הופמן, שחקן מצוין בדרך כלל, שממחזר את עצמו כאן קצת יותר מדי).

אדוארד נורטון, הדבר הטוב ביותר שקרה לקולנוע מאז המצאת הדה-נירו (של פעם, של פעם), מפתיע בסרט בגלריה מרתקת של עיצובי זקן ותצוגה מאכזבת של מה שנשאר משרירי החזה שלו, אך בעיקר במשחק מאופק וסולידי, יומיומי ממש, אך רב עוצמה. והוא אפילו עושה שם משהו חסר תקדים – הוא משחק תפקיד אחד! כלומר, הוא אומנם משחק את מונטי מהפלאשבקים שמחזיק את החיים בביצים ואת מונטי מעשרים וארבע השעות האחרונות שמחזיק את החיים בקליפות שבורות עם חלבון וחלמון שנוזלים לו על כף היד ומושכים זבובים, וזה דביק ומגעיל ואיכסה כזה, אבל זה עדיין אותו גבר בשינוי… אדרת? שיהיה. בכל אופן, לא מדובר בשתי דמויות שמתנהגות באופן שונה בצורה קיצונית אחת מהשנייה. נורטון, דווקא באמצעות הריסון העצמי שהוא מפגין, הן במשחק שלו והן בעצם בחירת התפקיד הזה, עושה עוד צעד אל מעמקי הפנתיאון של גדולי השחקנים בתולדות הקולנוע. אה, וכן, יש לו סצינת אמבטיה!

למרות שזה ללא ספק סרט שנשען על נורטון (סצינת אמבטיה כבר אמרתי?), בארי פפר, שמשחק כוכב עולה בשמי וול סטריט, שואל ממנו את ההצגה פה ושם בלי כוונות להחזיר. הוא חד, ציני, מפוכח ונטול רחמים, עם המון קסם אישי, ובאחת מסצינות השיא של הסרט הוא גם מרטיט. בפעם הראשונה שראיתי את פפר בסרט כלשהו, זה היה ב'הקרב על כדור הארץ', שלא באמת מתאים להגדרה "סרט", וחשבתי לעצמי שהנה שחקן שהקריירה שלו נגמרה עוד לפני שהיא התחילה. שמחתי להתבדות.

ומי שגונבת את ההצגה מבארי פפר ומאדוארד נורטון גם יחד היא שחקנית משנה שכיכבה בסרטים רבים מבלי לקבל קרדיט, ורק אצל וודי אלן היא הופיעה בתפקיד ראשי: העיר ניו יורק, כבר לא צעירה וחזקה כמו פעם, חבולה ופגועה לאחר ה-11 בספטמבר, עושה כאן תפקיד אופי נפלא. התסריט אומנם מעובד מספר שנכתב לפני ששני המגדלים נפלו, אך הבמאי ספייק לי ('עשה את הדבר הנכון', 'מלקולם X') לא רק שלא מחק כל איזכור לאירוע מהסרט, אלא אף הפך אותו לציר עלילה מרכזי, שמשקף את הדמויות ומקרין עליהן בחזרה. אפילו בין לאדן מופיע בסרט לכמה שניות, וסצינת הקרדיטים בהתחלה, על רקע חורבות הבניינים, היא בלתי נשכחת.

מאחר והגונב מגנב פטור, גניבת ההצגה נמשכת: אני זוכר מעט מאוד סרטים עם פסקול כל כך דומיננטי כמו בסרט הזה. לכל אורכו ישנן התרחשויות מאוד קטנות ואינטימיות, שעוסקות בחיים מאוד ספציפיים של אנשים ספציפיים ביום ספציפי בעיר ספציפית. אך המוסיקה של טרנס בלנשארד, המלחין הקבוע של ספייק לי, יוצרת כל הזמן את ההרגשה המעיקה שיש כאן משהו גדול יותר, שלשאלה מה יקרה עם מונטי ברוגן יש משמעויות אוניברסליות עמוקות יותר, שנוגעות לכל מי שצריך להציל את העולם שמונים ושש אלף וארבע מאות פעמים ביום, בין אם הוא יודע את זה ובין אם לא.

ואחד הדברים שהכי הקסימו אותי ב'השעה ה-25', הוא שמדובר, בסופו של דבר, בסרט שממלא אותך הערכה והכרת תודה לכל רגע ורגע בחיים השבריריים האלה. על אף היותו לא חסר בעיות, הוא מומלץ בחום.

תגיות: