במקור: The 25th Hour
במאי: ספייק לי
תסריט: דייויד בניאוף
על פי ספרו שלו
שחקנים אדוארד נורטון, פיליפ
סימור הופמן, בארי פפר,
רוזאריו דוסון, אנה פאקווין,
בריאן קוקס, ניו יורק סיטי
בסרטים רבים אנו רואים גיבור שנאלץ לסכן באופן חד פעמי את עצמו ואת כל המארג העדין של החיים שלו – האנשים שהוא אוהב, המקומות שהוא מכיר, כל מה שמגדיר אותו כאדם – כדי להציל חפים מפשע, למגר את הרוע, לגאול את עצמו, ולומר כמה דברים על אבות ובנים ועל נפשה של אמריקה, אם להאמין לשניצקליין. ואחרי שהגיבור שלנו מציל את העולם וזוכה מחדש בכל מה שהוא נאלץ להקריב, הוא יכול לחזור לשגרה ולנוח על זרי הדפנה, לפחות עד סרט ההמשך.
עכשיו דמיינו לעצמכם בן אדם שמעמיד את כל המארג העדין של החיים שלו בסכנה לא פעם וגם לא פעמיים, אלא שמונים ושישה אלף וארבע מאות פעמים.
שמונים ושישה אלף וארבע מאות פעמים. והוא גם לא זוכה לנוח על עלעלי דפנה לאחר מכן, ולא מתוכנן לו סרט המשך.
מטורף, לא?
'השעה ה-25' הוא סרט על אדם כזה. למעשה, הוא סרט על אנשים כאלה. והאנשים האלה הם גם אני ואתם – לכולנו יש שמונים ושש אלף וארבע מאות הזדמנויות לאבד הכל, ולא במהלך כל חיינו, אלא מדי יום: כל שניה ושניה עלולה לשנות לחלוטין את כל מה שידענו על עצמנו ועל מה שסובב אותנו. מדי יום אנחנו מצילים את העולם שמונים ושישה אלף וארבע מאות פעמים, ואנחנו אפילו לא מקבלים על זה משכורת ענק, תהילת עולם או ספיישלים בגיא פינס.
מונטי ברוגן (אדוארד נורטון) הוא סוחר סמים שפיקשש שניה אחת – הוא נתפס ונדון לשבע שנות מאסר. הסרט עוקב אחרי 24 השעות האחרונות שלו כאדם חופשי, במהלכן הוא נפרד מחברי ילדותו (פיליפ סימור הופמן ובארי פפר), אביו (בריאן קוקס), בת זוגו (רוזאריו דוסון), כלבו (מקס), מעסיקיו במאפיה הרוסית (כל מיני שמות רוסיים ארוכים שלא אומרים לכם כלום) והעיר בה הוא גר כל חייו (ניו יורק, בתפקיד עצמה).
העלילה בסרט מינימלית, והמעט שיש ממנה נפרש בפנינו באיטיות במשך שעתיים ורבע, עם נטייה קלה לשעמם פה ושם בדיאלוגים ארוכים ומצלמה שלא ממהרת לשום מקום. בנוסף לכך, לפעמים נדמה שהעורך לקח את דפי התסריט, זרק אותם באוויר, וערך את הסרט לפי הסדר בו הם נפלו – סצינות פלאשבק נכנסות ויוצאות בתזמון תמוה, חלק מקווי העלילה הם לא ממש קווים אלא מקסימום רצף של נקודות במרחב שלא מתחברות לשום דבר.
וכשסרט עם חסרונות כל כך כבדים מצליח בכל זאת לעשות את מה ש'השעה ה-25' עושה, לא נותר לי אלא להוריד את הכובע, להשתחוות אפיים ארצה, להרים את הכובע מהרצפה, להתרומם בחזרה ולהזדקף, להתנצל על הקלאמזיות שלי, ולנסות לשכנע אנשים לראות את הסרט בהקדם האפשרי. הסרט אמנם רחוק משלמות כמרחק ישראל מכורדיסטן (גיאוגרפית, לא כלכלית), אך בשביל השליש האחרון והמדהים שלו הייתי מוכן לסבול אפילו את ג'וש הארטנט בתור המלט. 'השעה ה-25' הוא סרט שנשען על דמויות, ולמרות שגם הן לא תמיד מפותחות מספיק, הן מצליחות לרגש ולסחוף באופן נדיר ממש, הודות לשחקנים הנהדרים (למעט פיליפ סימור הופמן, שחקן מצוין בדרך כלל, שממחזר את עצמו כאן קצת יותר מדי).
אדוארד נורטון, הדבר הטוב ביותר שקרה לקולנוע מאז המצאת הדה-נירו (של פעם, של פעם), מפתיע בסרט בגלריה מרתקת של עיצובי זקן ותצוגה מאכזבת של מה שנשאר משרירי החזה שלו, אך בעיקר במשחק מאופק וסולידי, יומיומי ממש, אך רב עוצמה. והוא אפילו עושה שם משהו חסר תקדים – הוא משחק תפקיד אחד! כלומר, הוא אומנם משחק את מונטי מהפלאשבקים שמחזיק את החיים בביצים ואת מונטי מעשרים וארבע השעות האחרונות שמחזיק את החיים בקליפות שבורות עם חלבון וחלמון שנוזלים לו על כף היד ומושכים זבובים, וזה דביק ומגעיל ואיכסה כזה, אבל זה עדיין אותו גבר בשינוי… אדרת? שיהיה. בכל אופן, לא מדובר בשתי דמויות שמתנהגות באופן שונה בצורה קיצונית אחת מהשנייה. נורטון, דווקא באמצעות הריסון העצמי שהוא מפגין, הן במשחק שלו והן בעצם בחירת התפקיד הזה, עושה עוד צעד אל מעמקי הפנתיאון של גדולי השחקנים בתולדות הקולנוע. אה, וכן, יש לו סצינת אמבטיה!
למרות שזה ללא ספק סרט שנשען על נורטון (סצינת אמבטיה כבר אמרתי?), בארי פפר, שמשחק כוכב עולה בשמי וול סטריט, שואל ממנו את ההצגה פה ושם בלי כוונות להחזיר. הוא חד, ציני, מפוכח ונטול רחמים, עם המון קסם אישי, ובאחת מסצינות השיא של הסרט הוא גם מרטיט. בפעם הראשונה שראיתי את פפר בסרט כלשהו, זה היה ב'הקרב על כדור הארץ', שלא באמת מתאים להגדרה "סרט", וחשבתי לעצמי שהנה שחקן שהקריירה שלו נגמרה עוד לפני שהיא התחילה. שמחתי להתבדות.
ומי שגונבת את ההצגה מבארי פפר ומאדוארד נורטון גם יחד היא שחקנית משנה שכיכבה בסרטים רבים מבלי לקבל קרדיט, ורק אצל וודי אלן היא הופיעה בתפקיד ראשי: העיר ניו יורק, כבר לא צעירה וחזקה כמו פעם, חבולה ופגועה לאחר ה-11 בספטמבר, עושה כאן תפקיד אופי נפלא. התסריט אומנם מעובד מספר שנכתב לפני ששני המגדלים נפלו, אך הבמאי ספייק לי ('עשה את הדבר הנכון', 'מלקולם X') לא רק שלא מחק כל איזכור לאירוע מהסרט, אלא אף הפך אותו לציר עלילה מרכזי, שמשקף את הדמויות ומקרין עליהן בחזרה. אפילו בין לאדן מופיע בסרט לכמה שניות, וסצינת הקרדיטים בהתחלה, על רקע חורבות הבניינים, היא בלתי נשכחת.
מאחר והגונב מגנב פטור, גניבת ההצגה נמשכת: אני זוכר מעט מאוד סרטים עם פסקול כל כך דומיננטי כמו בסרט הזה. לכל אורכו ישנן התרחשויות מאוד קטנות ואינטימיות, שעוסקות בחיים מאוד ספציפיים של אנשים ספציפיים ביום ספציפי בעיר ספציפית. אך המוסיקה של טרנס בלנשארד, המלחין הקבוע של ספייק לי, יוצרת כל הזמן את ההרגשה המעיקה שיש כאן משהו גדול יותר, שלשאלה מה יקרה עם מונטי ברוגן יש משמעויות אוניברסליות עמוקות יותר, שנוגעות לכל מי שצריך להציל את העולם שמונים ושש אלף וארבע מאות פעמים ביום, בין אם הוא יודע את זה ובין אם לא.
ואחד הדברים שהכי הקסימו אותי ב'השעה ה-25', הוא שמדובר, בסופו של דבר, בסרט שממלא אותך הערכה והכרת תודה לכל רגע ורגע בחיים השבריריים האלה. על אף היותו לא חסר בעיות, הוא מומלץ בחום.
אני מוחה!
אני מוחה בשל כל 999 המילישניות מכל שנייה שלטענת דן ברזל לא מצילים בהן את העולם!
נשמע מאוד 'סידורים-אחרונים-בדנוור'-י
ולפיכך גם מעניין.
ומישהו יכול לספק לינק לפילמוגרפיה מפורטת של מר בן לאדן ? מעבר לערך בימד"ב.
נשמע מאוד 'ראן לולה ראן'-י
אולי בגלל איזכור חשיבות פס הקול, אולי בגלל שאני רוצה לשמוע מה שאני רוצה… כי ביננו, ככה, בשקט, זה לא נשמע לי כמו שום דבר שאני מכירה, זה נשמע כמו משהו אחר לגמרי.
נונין, הביקורת המשובחת של הדן לא פוטרת אותך מתגובה מפורטת (+פרשנות?).
אד נורטון? שרירי חזה?
החמצתי משהו?
כלומר, אני נורא אוהבת את אד נורטון. שחקן נפלא, שהאישיות פשוט נשפכת ממנו בכל תפקיד שהוא עושה, ויש לו גם איזה מין סקס אפיל נחנחי משהו. אבל… שרירי חזה?
אני מסוגלת ללכת ל"סולאריס" כדי לראות את התחת של ג'ורג' קלוני. אני מסוגלת ללכת ל"מת לחיות" כדי לראות את ברוס וויליס בלי חולצה. אבל… אד נורטון?
בוא נגיד שאם היו מבקשים ממני לזרוק שמות של שחקנים ששרירי החזה שלהם משמעותיים בחיי, אד נורטון לא היה נמצא במאייה הראשונה. מן הסתם גם לא בעשירית. ואני לא זוכרת עד כדי כך הרבה שחקנים.
הלאה השטחיות! יולבש אד נורטון בלבוש מלא בכל סצינה שהוא מופיע בה! (ואם אפשר, שיוסיפו גם איזו סצינה עם התחת של ג'ורג' קלוני. עשינו עסק?)
אה, כן. מר ברזל: ביקורת נהדרת. אבל לא ציפיתי ממך למשהו אחר.
ראית את אמריקה X?
ראית את אמריקה X?
ראית את *סצנת המקלחת* באמריקה X?
הגוננב מגנב גנוב
אווף.
הביקורת של דן ברזל מצוינת (הקטע עם הביצה הרטיט אותי באופן מיוחד. אה), ובל זאת, חסר לי עוד. כל-כך רציתי עוד שיסביר לי מה עשהלי כל-כך הרבה בסרט הנפלא הזה, ולמרות שדן הזכיר הרבה דברים חשובים (נורטון, הפס קול, פפר, נורטון, ניו יורק, פס קול, פפר, נורטון, נורטון, נורטון!) עוד נשאר כל-כך הרבהץ אז הנה גנבי ההצגה שלי, למי שמעוניין:
רוזריו דוסון, שזכורה לאנשי עין-הדג בתור ואלרי מג'וזי והפוסיקאטס, משחקת בתפקיד הלא-קל של חברתו של סוחר הסמים המתפרק, ועושה את זה יופי, והיא גם סקסית להחריד.
ממנה גונבת את ההצגה אנה פאקווין, שיש לה כבר אוסקר בארון (מגיל 11, על 'הפסנתר') שמרשה לעצמה לשחק טינאייג'רית פלרטטנית, חסרת מעצורים וקלולסית לחלוטין שאיכשהו נסחפת למסיבת הפרידה של מונטי.
שלא לדבר על אבא של מונטי (בריאן קוקס, שראינו לא מזמן ב"אדפטיישן") שהוא די אנמי במשך רוב הסרט ואז מרביץ בסוף… אני פשוט לא יודע איך לקרוא לזה.
שלא לדבר על סצינה מדהימה של נורטון, שהיא לא רק אנטי-PC קיצונית אלא גם פיוטית במידה שקשה לראות בקולנוע.
הפלאשבקים, אגב, מופיעים לדעתי בדיוק בזמן הנכון, ואני לא מבין מה התלונות כלפי העורך. ואם כבר הזכרנו את העורך, הרי שגם הוא עושה כאן כל מיני דברים משונים, שאני לא יודע מספיק קולנוע כדי להבין מה הם אבל נדמה לי שזו איזו וריאציה על ג'אמפ קאט, בעיקר כשאנשים מתחבקים.
וזוויות הצילום. והעיר ניו יורק. וסוחר סמים, שהוא בן אדם, דהיינו לא גנגסטר מגניב כמו אצל טרנטינו ולא חלאת אדם. אלא בן אדם אמיתי, שפתאום הכל נגמר לו.
בדרך הביתה עדיין לא זכרתי את הפסקול (למרות שנשבעתי לקנות אותי), אבל פתאום מצאתי את עצמי מזמזם את הפסקול של 'רקוויאם לחלום'. אני לא יודע, כנראה שהקישור סמים-דיכאון-ניו יורק הקפיץ לי את זה. והנה מסתבר שיש עוד גורם מקשר: דן ברזל.
אני רוצה להגיד עוד הרבה, אבל נזהר לא לתת שום ספוילרים, ולכן אעצור כאן.
מה זה ה PC הזה ?
מחשב אישי
אבל חוץ מזה, זה גם קיצור לפוליטיקלי קורקט.
עוד גניבת הצגה
עוד חלק משמעותי שפחות הוזכר,
הוא הדיאלוגים המדהימים. זה דיאלוגים שונים מדיאלוג קלאסי של "ROYAL WITH CHICH", אלא כל אחד חזק ובמקום ועם השפה הניורקית הממחישה כל כך עיר חולה. בזכות הדיאלוגים אפילו לא שמים לב לשוא של 8 דקות עם דיאלוג אדיר מחלון גבוה על רקע "גראונד זירו". יפה שניו-יורק נכנסה לרשימת השחקנים. כי העיר החולה, שנראית יותר חולה בזכות ספייק לי, היא המרכיב המרכזי.
אהמ, השורה השנונה הזאת היא לא בדיוק מקורית
לפחות לא בחמישים השנים האחרונות. אבל נחמד לגלות שהשיטה היחידה לקבל תגובות חיוביות על סרט שאהבתי היא פשוט לא להזכיר אותו עד שביקורת עליו עולה. נשמע כמו תוספת מאוד שימושית לחוקי מרפי.
אתה מתכוון בטח לחוקי דוויין
ואני התכוונתי לכתוב חוקי דויל
מי זה בכלל דוויין? ומה פתאום אני סומך על הזיכרון הרעוע שלי לשמות ב4:40 לפנות בוקר?
עיר החטאים
ביקורת שכתבתי לעיתון מסויים. אשמח לשמוע דעתכם.
באחת מן הסצנות המרכזיות בסרטו החדש של ספייק לי (עשה את הדבר הנכון, מלקולם אקס, קלוקרס), נראים שניים מכוכבי הסרט משוחחים בדבר עתידו הקודר של חברם תוך כדי התבוננות על גראונד-זירו – אזור האסון של מגדלי התאומים בניו יורק. סצנה זאת משמשת כסצנת מפתח בסרטו החדש של לי 'השעה ה-25' וממחישה את היטב חזונו לייצר בסרט רובד ויז'ואלי רך ואוהב על העיר ניו-יורק שלאחר ה-11 בספטמבר. זאת, מבלי להתייחס לארוע מפורשות בעלילה עצמה. לי אומר לנו בעדינות: זאת גם העיר שלי לטוב ולרע.
סיפור הסרט 'השעה ה-25' מתאר את קורות 24 השעות האחרונות בחיי מונטי ברוגאן (אדוארד נורטון), סוחר סמים ממוצא אירי, לפני בילוי 7 השנים הבאות בכלא בעקבות הרשעה על סחר בסמים. מונטי, שמסתובב יחד עם כלבו דויל אותו הציל ממוות, נפרד ביום זה מאביו שרוצה את טובתו בלבד (בראיין קוקס), ומחבריו הקרובים ביותר; ג'ייקוב (פיליפ סיימור הופמן) המאוהב בתלמידתו (אנה פאקווין), סלוטרי הברוקר השאנן (בארי פפר) ועם אהובתו נטורל (רוסריו דוסון). בשעות חסד אחרונות אלו, מבקש מונטי להתפייס עם עצמו ועם סביבתו לגבי עברו, קרוביו ועתידו – זמן קצר מדיי לחשבון נפש ארוך. לי ממקם את העלילה, איך לא, בניו יורק – עיר קוסמופוליטית במובהק; כך מונטי הוא ממוצא אירי, חברתו ממוצא פורטוריקני, אחד מחבריו הטובים הוא מן האצולה האינטלקטואלית היהודית, המאפיה השלטת בעיר הינה רוסית וכו'. באופן מפתיע, את תפקיד הנבל הקלאסי ממלא חוקר משטרה ממוצא אפרו-אמריקני. ספרו של דייויד בניוף, עליו מבוסס הסרט (בניוף גם כתב את התסריט) נכתב לפני ה-11 בספטמבר. כך לי מרחיב את התחום בו פעל בעבר ומציג בסרט זה פרשנות על שכר ועונש בממלכת החטאים שלאחר אסון התאומים – בעיר היחידה בה מציאות מעורבת ושבירה כל כך יכולה להתקיים – עיר פגועה ודקדנטית אשר מלקקת את פצעיה.
לי, כבמאי שוליים אך מוערך לאחרונה, ידוע בעיקר בזכות סרטי השכונה-פשע-סמים שיצר בכיכובה של הקהילה האפרו-אמריקאית בניו-יורק. לי ביקש לחשוף ביצירתיו מציאות קשה אשר לרוב סמויה מן העין: מציאות של גטו, סמים, אלימות וגזענות. סרטיו של לי נשאו גוון אתני/גזעני/פוליטי מובהק כזה או אחר והם הצטיינו לרוב בשפה קולנועית צבעונית ועשירה. סרטיו של לי לא נחשבו לשוברי קופות בארה"ב אך היו מוערכים ביותר על ידי קהל נאמנים מצומצם וקבוע. לי, אם היה חתרן וביקורתי ביצירתו, הרי שהוא התחיל לצעוד משולי התעשייה אל מרכזה תוך נפנוף הדגל עם הכוכבים והפסים עוד בסרטו 'הקיץ של סאם' (1999) – סרט על שכונה איטלקית בברונקס שבה רוצח פסיכופת מאיים על שלוותה (בכיכובו של אדריאן ברודי). בסרט הנוכחי, מחבק לי באהבה מהולה בכאב את העיר שלו על שלל תושביה המגוונים אשר הם נותנים לה את אופיה המיוחד לטוב ולרע, כשם שרק היא יכולה להכיל את הפסיפס הססגוני האנושי הזה.
במבט ראשון – מתוך הכרות עם העבודות והמסורת הביקורתית שלי מייצג – הסרט עלול להטעות בדקדנטיות לכאורה שהוא מביע, אך למעשה זהו סרט על הרמוניה ופיוס בין הגזעים שיכולה ליטול חלק – לדידו של לי – רק בניו-יורק. לי מבטא בסרט הלך רוח פייסני וחומל כאחד לעיר הפצועה: גם השלמה ופיוס עם ועל אוסף הטיפוסים והמינים המכילים אותה, כשם שהעיר היא המקום של חמלה וגאולה לתושביה המגוונים.
לי מוביל אותנו בעלילה מותחת – גם אם לא תמיד בעלת קצב אחיד – בעזרת צילום אוהב ומחמיא, פסקול מרטיט ביופיו ועריכה חזקה על גבול האימפרסיוניזם – בנתיבי חייו של מונטי כפי שהוא מכירם בפעם האחרונה. מונטי, כמוהו כגיבור המיתי, ובהשאלה כך גם העיר ניו-יורק, הוא זה אשר יוטל עליו בסופה של הדרך לעשות את הדבר הנכון.
דיברת הרבה על הבמאי
אבל מהנקודה המרכזית שצריכה להיות בביקורת סטית. האם זה סרט שכדאי ללכת אליו?
ועוד כמו: איך היו השחקנים? האם זה סרט שמתאים גם לאוהבי הז'אנרים האחרים? האם זהו סרט דרמה או מתח? ועוד….
אבל ביקורת יפה ונתנה לי הרבה מידע על הבימאי.
עיר החטאים
לא הבנתי כלום
לי במאי שוליים שהפך למוערך לאחרונה? מתי זה לאחרונה? אתה אומר שלאחרונה זה "הקיץ של סאם". למה? כי זה סרט על לבנים? אבל הוא גם סרט שלא זכה לשום הצלחה, מסחרית או ביקורתית ואחריו הוא עשה את Bamboozled, שזכה להצלחה מעטה עוד יותר. גם "השעה ה-25" לא הרוויח אגורה והביקורות שלו לא היו חד-משמעית חיוביות.
ובכלל, לא התבלבלת כאן בסדר ההתרחשויות? לי היה אחד הבמאים המוערכים של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, אם כבר. מאז זה עבר לו, ועכשיו הוא עושה קאמבק, או משהו. אצלך דווקא הסרטים שלו שהיו מועמדים לאוסקרים הם משום מה סרטי שוליים. משעשע.
המממ...
האמת? המפגש היחיד שלי עם ספייק לי עד כה היה במסגרת אחד מקורסי הקולנוע אותם לקחתי באוניברסיטה – ראיתי את "עשה את הדבר הנכון". ומה יש לומר? לא התרשמתי בכלל. או ליתר דיוק, כן התרשמתי: התרשמתי שמדובר בבמאי דמגוג, מתלהם, שכישורי הבימוי שלו הם לא-משהו בכלל ואם הוא היה לבן – היו קוראים לו אוליבר סטון.
מצד שני, זה היה סרט היחיד שלו שראיתי. אז אולי שווה לתת לו עוד צ'אנס. ומאחר ועל הסרט הנדון בכתבה אני שומע מחמאות מקיר לקיר… מה אנ אגיד לכם. לא יודע.
אחי אתה!
בדיוק (טוב, בערך) מה שקרה לי עם ספייק לי. חבר פלצני במיוחד שהיה לי פעם שכנע אותי לצפות ב"עשה את הדבר הנכון", למרות שהוא ידע יפה מאד שאני בחורה שטחית שאוהבת רק קומדיות גועל וכדומה.
שנאתי כל שנייה. הסרט נראה לי הכי גס, צועק ולא מלוטש שיכול להיות, כזה שמנסה לדפוק את המסר שלו בנבוט. אולי היתה בזה איזושהי אמירה, לא יודעת, אבל אני לא סבלתי את זה.
אבל ריכלו לי שהיו לו גם סרטים טובים, אז אולי ניתן לו עוד צ'אנס.
זה בערך מה שחשבתי על ''קדחת הג'ונגל''.
אבל מה אני יודעת…
לי למתחילים
דרך לא רעה להתאהב בספייק לי היא להתחיל מ"לא יכולה בלי זה",
שלמיטב זכרוני נעשה כסרט סטודנטים (ספייק לי עצמו מופיע כאחת הדמויות המרכזיות). זה
סרט עסיסי, עם דמויות מטורפות ודיאלוגים מצחיקים, בלי אמירות פוליטיות. הזעם של לי מגיע רק אחר כך.
מה, כולם השתגעו לגמרי?
אני היחיד שסבל? אני היחיד שזז חצי סרט בחוסר נוחות בכסא, מרוב מבוכה?
וזה לא שלסרט הזה לא היה פוטנציאל מצויין: שחקנים טובים (נורטון מדהים כתמיד, סימור הופמן – למרות שקצת נמאס ממנו – לא יכול לשחק גרוע, פפר מפתיע לטובה, וגם פאקווין ודוסון תורמות דקות יפות); דיאלוגים מושחזים ברובם; ואפילו סיפור מרגש.
אבל שמישהו יסביר לי למה צריך את הקטע הזה של ה-9/11 ברקע? בשביל מה כל הבומבסטיות, כל הפאתוס הנוראי הזה?
זה הרי היה יכול להיות סרט כ"כ אישי, הסיפור של מונטי ברוגן הוא קטן אבל מספיק גדול כדי למלא את המסך… אבל ספייק לי (כן, אני יודע, "הסרט הראשון שנעשה אחרי התאומים בלה בלה בלה"…תחסכו ממני. זה לא תירוץ לכלום) לא התאפק (וחוסר-איפוק הוא ביטוי-המפתח בסרט הזה) והיה חייב לדחוף בכל חמש דקות שוט "מרהיב" (ו-ב-נ-א-ל-י) של ניו יורק עם מוזיקה בומבסטית ו"מרגשת-בגרוש" (תרדו ממני עם הטרנס בלנשארד הזה, גם אתם וגם יאיר רווה ודבורית שרגל; מוזיקה מחורבנת היא מוזיקה מחורבנת), ושוב לבטא את יחסי ה"אהבה-שנאה" הזאת עם העיר שלו, שכ"כ הרבה במאים ניו-יורקים אוהבים להתבוסס בהם. די.
והפטריוטיזם המגוחך הזה… בכל שוט שני פסים וכוכבים, שלא לדבר על מונולוג הסיום של האבא (חמש דקות מביכות וארוכות-מהנצח), ששם באמת עניין הדגל מגיע לשיאו. תגידו, לא חסרה לנו לאומנות משלנו, שאנחנו חייבים לעבור לדום בכל פעם שגם האמריקאים עושים את זה?
בקיצור:
בניגוד לפחות או יותר כולם כאן, אני ממש לא בעד. ראיתי רק ספייק לי אחד חוץ מזה ("אוטובוס החיים" – סרט קטן שהצליח להיות מרגש ומאופק גם כשגלש לצעקנות), ואני מאוד אתלבט לפני שאני אלך לסרט הבא שלו.
עזבו אתכם, לכו ל"שמידט".
ובהתחשב בצבע העור של אותה משפחה לתפארת,
זה נראה יותר כמו התרסה מול הקלישאות, מאשר שאיפה לאותם אידיאלים.
הביקורת
"השעה ה-25" הוא לא סרט לכל אחד. זה ברור לכל.
זה לא סרט עם התחלה מוגמרת וגם לא עם סוף מוגמר.
זה סרט חזק, על לילה אחד בחייו של סוחר סמים לפני הכניסה לכלא.
אני אישית חושב שהייחוד של הסרט הוא בתסריט המיוחד.
הסרט עוקב אחרי מונטי, סוחר הסמים אשר אותו אדוארד נורטון נבחר לגלם, והוא עושה זאת נפלא. נורטון שחקן כל כך כריזמטי אשר מקבל פה סוף סוף את המושכות לבד, עם שחקני משנה שנותנים הופעה גדולה.
ספייק לי ביים באיטיות רבה, שנותנת לצופה מספיק זמן להיסתכלות והבנה ולמרות סצינות ארוכות, הוא לא יוצר שיעמום.
הוא עוסק במונטי, סוחר הסמים אך הוא גם עוסק בניו יורק ובחיים של אחרי האסון.ואמנם הצילומים של "גראונד זירו" הם מעט בומבסטים אך בכל זאת מרגשים.
בשורה התחתונה- למי שבא על חוויה קולנועית קצת שונה, עם סרט חזק ומרתק, שיראה. מומלץ.
סדר ההתרחשות:
א. קראתי את הביקורת.
ב. קראתי את התגובות.
ג. ראיתי את הסרט.
ד. תהיתי מה אנשים מוצאים בו.
ה. קראתי שוב את הביקורת.
ו. קראתי שוב את התגובות.
ז. אני עדיין לא מבין כלום.
אה מה, מה אנשים מצאו בסרט? ומה מיוחד באותה סצינת אנטי-PC? ומה הקשר לעיר ניו יורק, פרט לצילומים חוזרים ונשנים של איזור האסון?
די נכון.
לא התרגשתי, כלומר, לא מספיק. לא הצלחתי להבין מה הקשר של גראונד זירו לכל דבר אחר בסרט. נראה כאילו שיר האהבה לניו יורק הודבק לסרט שאין לו שום קשר אליו; מונטי והחברים שלו גרים בפינת העולם שלהם, ולא חיים את ניו יורק. סצינת ה"אנטי-PC" היתה סתם סצינה כזאת. ראיתי כבר כאלה.
בהחלט לא סרט רע. אם זה היה הסרט הראשון של הבמאי, הייתי אומר שיש לו פוטנציאל ענק.
ואני לא מבין איך אף אחד לא הזכיר עד עכשיו שהסרט מכיל הומאז' ברור ל'ג'וזי והפוסיקאטס'.
גראונד זירו
מה הקשר של זה לסרט? הסרט מתרחש בניו יורק. בניו יורק נפלו מגדלי התאומים כשהם משאירים צלקת בלב התושבים כמו שרצח רבין השאיר צלקת בלב כל ישראלי. לעשות סרט שמתרחש בניו יורק ולהתעלם מזה זה אפשרי, אבל במקרה הזה ספייק לי הצליח, לדעתי, להפוך את זה לרלוונטי ולרתום את זה באופן נפלא לעלילה ולדמויות.
ברמה הכי פשטנית – ניו יורק הייתה סמל של כוח ותרבות, היא נפגעה, ועכשיו היא בונה את עצמה מחדש. מונטי ברוגן היה סוחר סמים מצליח עם חברים, בת זוג וכסף, הוא נתפס, ועכשיו הוא חושב על מה יהיה איתו בהמשך, בשעה ה-25 ואילך.
ברמה יותר מורכבת, וכאן כבר יש לטעמי, אחת הפואנטות הפילוסופיות (סליחה) של הסרט נעוצה בנסיון להדגיש כמה כל רגע בחיים שלנו הוא שברירי וייחודי, ומכאן ראוי להערכה ולמחשבה קפדנית. "כמה כל זה היה קרוב ללא להתקיים", אומר האב לבנו בסוף הסרט, וקשה שלא לחשוב על כל החיים שנגדעו, או השתנו לנצח, בעקבות אסון התאומים שמככב בסרט, ומכאן גם בעקבות כל מאורע בתולדות המין האנושי, החל ממלחמה וכלה באיחור לדייט.
זהו כמעט סרט דתי מהבחינה הזו – כל רגע שניתן לנו על האדמה הזו בחיים האלה הוא קדוש, ועלינו לשמור עליו. הסרט מעביר את הרעיון הזה ברגישות נדירה.
זה הקשר בין הדמויות לבין גראונד זירו, ובין גראונד זירו לבין האנושות.
סצינת האנטי-PC הייתה פשוט חזקה – כמות אדירה של ארס ושיטנה, של בנאדם שמעלה מוגלה, רק כדי להודות בסופו של דבר שהפצע הוא לא מסביבו אלא בתוכו. הבחירה של לי (או בעצם של הסופר-תסריטאי – הסצינה הזו מופיעה גם בספר) לעשות את זה בהקשר למרקם החברתי של ניו יורק באופן ספציפי היא פשוט שימוש חכם במיקום של העלילה, דבר שמקבל עוצמה גדולה יותר כשמדובר בניו יורק המפוררת והאובר-פטריוטית של אחרי 11.9.
חשוב להבין – הסרט לא *על* ניו יורק ולא *על* 9.11.
הוא משתמש בשניהם כרקע.
הקשר לעיר ניו יורק
הקשר הוא אותו הקשר כמו בכל שאר סרטי ספייק לי. איך עובדת העיר? איך עובד מארג האנשים המגוון כל-כך בעיר מפורסמת כל-כך? מה עם האנשים הקטנים, שקמים בבוקר והולכים לעבודה? איך עובדת חברה הטרוגנית המורכבת מהרבה חברות מהגרים עוינות, והאם היא בכלל יכולה לעבוד? ואם לא, אז למה הם כולם שם? ומה זה בכלל להיות ניו-יורקר?
עם השאלות האלה מתעמת ספייק לי (מתחת או מעל לפני השטח) כמעט בכל אחד מסרטיו, וגם בסרט הזה. רק שהפעם נוסף אתגר מעניין – איך מתעמת אותו הבמאי עם אותן השאלות, כשהעיר כבר אינה אותה עיר, בשל הטראומה שהיא עברה? ומהי השפעת 9.11 על התשובות לכל השאלות האלה?
הם חיים את חייהם במנותק מ-9.11, כמובן, ומסוגלים לנהל שיחה אגבית מול האתר שהיה פעם מגדלי התאומים. הניתוק של האירוע מחיי האנשים בסרט הוא צפוי, הוא נכון, והוא התשובה. "הנה," (כאילו אומר ספייק לי,) "ככה מצלמים סרט בניו-יורק אחרי 9.11. לא מתעלמים מהאירוע, אבל גם לא מעמידים פנים כאילו הוא ציר מרכזי בחיי הניו-יורקרים, כי הוא לא."
הקשר לעיר ניו יורק
אני מודה שלא חשבתי על זה שבאמת הניין-אילבן לא נמצא כ"כ בחיי היומיום של התושבים.
אבל עדיין… זה לא אומר שצריך לדחוף אותו לנו בכפות גדושות…
אפשר להירגע.
אם היו מראים לנו את הסרט מנקודת המבט של מונטי (בהנחה שגם הוא לא חושב על זה כל הזמן), הכל היה הרבה יותר מאופק.
ולא חייבים לראות התגלויות דתיות בכל סרט זניח.
או בכלל, באף סרט.
הנה, אני חולה על "להיות ג'ון מלקוביץ"', שיש הרבה אנשים שהוא בבחינת התגלות דתית ומאורע פילוסופי מודרני, אבל הוא בסה"כ סרט מצוין, זה הכל…
הקשר לעיר ניו יורק
כבר כתבתי שלא הרגשתי כאילו דחפו לי כפות גדושות. ספייק לי מצא עצמו מהלך על חבל מאוד דק – אי אפשר להתעלם מהאירוע, אך אי אפשר גם לדחוף אותו לצופים בכוח. יש לזכור שבמשך שנה אחרי 9-11 היו עדיין תמונות נעדרים על כל קיר, אנשים עדיין דיברו על זה בלי הפסקה, היו עדיין דגלים בכל מקום ושלטים של הזדהות על בתי עסק בכל העיר. עד היום, כשאני נוסעת לעבודה, אני מפנה את הראש לרגע דרומה, לראות את מה שאין. ספייק לי לא ניפח שום דבר – אם כבר, הוא נהג באיפוק (להוציא את כותרות הפתיחה).
הקשר לעיר ניו יורק
אוקי…
ומספיק בכותרות הפתיחה האלה כדי להוציא את החשק.
לי יכול היה להשתמש בסיפור (המדהים, אין מישהו שיגיד שלא) של התאומים בכל סרט אחר, למשל בסרט שהוא קצת יותר, איך לומר, "ממלכתי" (?). משהו כמו "סיטי הול", למשל, או אפילו "נהג מונית", שהמסר החברתי-פוליטי שלו הוא ברור לכל האורך.
אבל הוא בחר לשלב את מונטי המסכן בכל ההו-הא הזה, ופייר? זה לא ממש מגיע לו. כולה סוחר סמים קטן ומושתן, שרק רוצה שיניחו לו לחיות. הקונטקסט של העיר הזאת כבר מעיק עליו מספיק זמן, הוא לא צריך (וגם אנחנו לא) את ספייק הגדול כדי להזכיר לו אותו…
ועוד על הקשר לעיר ניו יורק
בול! "הקונטקסט של העיר הזאת כבר מעיק עליו מספיק זמן", הוא לא צריך את נפילת התאומים כדי להוסיף הצקה על העקה. קטנותו ואלמוניותו של סוחר הסמים הקטן היא קונטרסט לגודל ולפרסום של נפילת התאומים ושל העיר ניו-יורק. ספייק לי לא בא עם סיפור גרנדיוזי, אלא עם סיפור קטן ושחוק על בחור חסר ייחוד שמתעצבן משטויות, כמו כולנו. בעיר בה מתו 3,000 איש בהתקפת טרור, מתעצבן מונטי מהמבטא של נהגי המוניות, וזה מרגיז אותו יותר מנפילת התאומים. ספייק לי לא בחר "לשלב את מונטי המסכן בכל ההו-הא", הוא מראה לך איך ההו-הא עבר מעל ראשו של מונטי, זה יותר מדי בשבילו, הוא עסוק מדי בלחשוב על מחר בבוקר. וזה הגיוני, וזה אנושי, וזה הופך את ההו-הא ליותר אישי ואנושי ונוגע, דווקא בגלל שאין כאן סיפור גרנדיוזי אלא משהו שעובר כ"כ אמיתי.
מסכימה
קריאת התגובות גרמה לי להרגיש בחסך פילמוגרפי עמוק.. אבל עליי להודות: השתעממתי מהסרט. וגם הברווז (תאומתי) השתעממה. וגם הבעל שהיה אז (היום יש בעל אחר- הם מזדקנים, אז מחליפים) השתעמם.
המוזיקה
לפני חודש הייתי בקונצרט מחווה מיוחד לפסקוליו של ספייק לי שהולחנו על ידי טטרנס בלנשארד. זה היה ערב מיוחד מאד (הרבה בזכות הקהל האפריקאי-בריטי היפה כל כך) אבל הוא סבל מחוסר אחידות מרגיז ממש. לצד רגעים מרגשים ומטלטלים היו קטעים שהשאירו אותי אדישים ואף גרוע מזה.
הקטע שנוגן מהפסקול של השעה ה25 היה הגרוע מכולם. מנותק מההקשר של הסרט, הקטע הבומבסטי, המונוטוני, חסר השיאים הדרמטיים, העיק ועצבן ורק ההפסקה שהגיעה אחריו (והגלידה המסורתית איתה) הצליחה להרגיע בחזרה את עצביי.
קיויתי שבסרט עצמו המוזיקה תשתלב ואולי ללא הדומיננטיות של אולם הקונצרטים היא גם לא תעיק, אך לפחות במשך החצי הראשון של הסרט מצאתי את עצמי משחזר את ההרגשה המציקה ההיא. המוזיקה מילאה כל סצנה, ניפחה אותה מעבר לכל פרופורציה ושימשה כמשקולת – סוחבת את כל הסרט למטה.
לכן כל כך שמחתי כשהחבורה נכנסה למועדון. שם, משוחררים הבומבסטיות של המוזיקה ההיא, הדמויות המרתקות והדיאלוגים המדוייקים התחילו לעבוד עלי. הסקרצ'ינג של מוזיקת המועדונים היה לגבי אפקטיבי יותר מכל כלי המיתר של הפתיחה.
אבל אני לא יכול לקטול לגמרי את המוזיקה. כשהסרט עזב את המועדון ושב לרחובות ניו יורק, פתאום הרגשתי שהמוזיקה אפקטיבית. כל הכובד שלה התלבש היטב על כתפיו של האירי הצנום. הכל היה שאלה של עיתוי ושל מינון. אם בפתיחה המוזיקה סחבה את הסצנות למטה, הרי שבסיום הם כבר היו בתחתית והיא פשוט סיפקה את הפסקול המתאים, ואת הנגיעה הנוספת, המרגשת.
כמעט מסכים
מסכים שבמחשבה שניה האמיבוולנטיות של הסרט מצדיקה את הסצינות הסותרות.
אבל אני לא מסכים לגבי הטענה שזה הסדר הנכון של שני הסצינות.
דווקא אם סצינת האנטי pc היתה בסוף, היא היתה נותנת סוג של השלמה וסגירת מעגל עם עצמו ועם העולם.
סצינת האב היתה יכולה להוות יופי של מזרז ותהליך לאמצע הסרט, אבל בסוף הסרט צריכה לבוא איזהשהוא מסקנה, והשלמה.סצינת האב לא נתנה את זה, סצינת האנטי pc כן
לא אם המסכנה היא שאין מסכנה
או, יותר נכון, שאין מסכנה יחידה, אמיתית ואבסולוטית. מה שאתה מציע היה נועל את הסרט ומפשט אותו עד אין קץ – "לך לשם, תעשה את זה".
אנדרסוני? מיהו אנדרסון?
השם האמיתי של ניאו ב''מטריקס''
משעשע שקארבר מוכר לך, אבל לא אנדרסון.
השם האמיתי של ניאו ב''מטריקס''
קארבר יצר פסיפסים, מובן ומוכר
כנ"ל אלטמן
אבל מה הקשר של השם של ניו במטריקס לפסיפס?
משעשע אותי שרייבי חשב
שמדובר באנדרסון מהמטריקס, כשהכוונה הייתה מן הסתם לווס אנדרסון, הבמאי של "ראשמור" ו"משפחת טננבאום".
מכיון ש...
משעשע אותי
סתם…
מכיון שאני הזכרתי את אנדרסון, התשובה פשוטה, לא ניאו ולא ווס (מה פסיפסי בראשמור? ומה טוב במשפחת טננבאום?)
הכוונה ל…….פול תומאס כמובן, שמוזכר כאן באריכות עוד מעט.
אגב מכיון שהפתיל על מגנוליה התארך, ועלה לפסים אישיים, אני לא יכתוב כלום שם, אבל – באמת, מגנוליה הסרט הכי רע אובייקטיבית שראית??
בעיני הוא דוקא הטוב ביותר (סוביקטיבית, סוביקטיבית)
פתיל על מגנוליה? איפהאיפהאיפה?
(מוזר שזה הדבר היחיד שאני מצליח לכתוב בפתיל על ביקורת לסרט שראיתי אתמול, מה? אבל השעה ה-25 קצת מבלבל אותי, מצטער).
אני לא יתווכח
כי האמת היא שאין לי רעיון טוב יותר לקשר בין הדמויות.
אבל בכל זאת, הערה אחת
איך בסרט שמתמקד לחלוטין בדמות אחת, יש לפי דעתך מקום לפיתוח דמויות שהם בעליל דמויות משנה, האם לכך הפחות לפי הטיעון שלך – הסרט לא היה אמור להיות סוג של פסיפס, כפי שטענתי קודם, במקום לסרט על גאולה עצמית של בודד.
אז לפי אותו הגיון,
בסרט שיש לו עלילה מסוימת אין מקום לעלילות משנה, אחרת הסרט מוגדר מיידית כפסיפס של עלילות וכחסר רעיון מרכזי מקשר, נכון?
כלל לא
אחרת, מה יהיה על באפי??
אני בסך הכל טוען שסרט שמנסה להעביר קוד אתי על ידי גאולתו של בודד, נעשה בעייתי עם צירוף הבעיות של האחרים, שמועברות ללא קשר אל אותו בודד
אגב, לא היתה לי בעיה עם סיפורי המשנה, אם הם היו מגיעים לאיזו שהיא מסקנה, לפחות ברמה דומה לזאת שנורטון הגיע אליה. לא היתה לי בעיה אם פיליפ סימור הופמן היה מגיע בעלילת המשנה לסיכום דומה (או אפילו הפוך, בשביל האמביוולנטיות), לזאת של נורטון, הבעיה היא שהעלילות שדן לכאורה הציג, לוקות בחסר, מביעות מין סימן שאלה שעף לו לחלל בלי שום ממשות או substance.
סרט חסר פואנטה
לא ניסיתי למצוא כלום בסרט.
פשוט רציתי לצפות פה כי התקציר נשמע מעניין, 24 שעות אחרונות בחייו של בחור שהולך לכלא.
חיפשתי סיפור, משהו שיעניין אותי. מה לעשות? לא מצאתי את זה.
אפשר אולי כמה דוגמאות
לסרטים עם פואנטה מהשנה-שנתיים האחרונות?
אפשר אולי כמה דוגמאות
רק אחד?
הרוזן ממונטו קריסטו, ממנטו, מולהולנד דרייב ואפילו סרטים כמו איך לאבד בחור ב10 ימים…
ומה אני אמור להבין מהדוגמאות האלה?
את זה שסרט צריך פואנטה שהיא לא בהכרח מקורית, מעניינת או מוצלחת בכל דרך אחרת, כל עוד היא ברורה ומובנת לכל. יופי.
לא כזה קשה להבין,
שכשאתה מבקש דוגמאות לסרטים עם פואנטה, והוא מביא, אין בזה שום דבר שאתה צריך להבין.
ביקשת דוגמאות – קיבלת. הוא לא חיווה דעה.
נ.ב. עוד לא ראיתי את ה''השעה ה-25''
אז אני לא מתערב בויכוח, רק במתודה.
רק אם מתעקשים לא לקרוא בין השורות
מה שמר/גב' ניצן רוצה זה סרט שמספר סיפור. סרט שאינו מספר סיפור, ללא שום קשר למעלות הטובות הרבות שיהיו לאותו סרט, הוא סרט הרבה פחות טוב מסרט שמספר סיפור רע/שחוק/לא מעניין. ולא, אני לא רואה שום דבר פסול במתודה.
רק אם מתעקשים לא לקרוא בין השורות
אתם יודעים מה, אולי באמת לא הבנתם את מה שאמרתי.
הסרט לא גרוע, הוא פשוט חסר פואנטה.
אני לא נהנתי ממנו. זאת הדיעה שלי.
אני לא מבינה מה הסיפור הגדול?
לא כזה קשה להבין,
קודם כל אני בת!
דבר שני, תודה רבה.
ביקשת דוגמאות לסרטים עם עליהל, סיפור לספר. נתתי.
לא מוצא חן בעינייך? לא בעיה שלי.
בטח שהבעיה היא שלך
קודם כל נגיד שסיפור ועלילה זה אותו הדבר, אבל סיפור ופואנטה הם שני דברים שונים. שנית כל, אחרי שקראת את כל התגובות לביקורת את עדיין חושבת שהסרט הוא אבסולוטית חסר פואנטה (להבדיל מסרט בעל פואנטה שלא קלטת או לא הבנת) אז יש לך בעיה לא רק עם הבנת הנראה אלא גם עם הבנת הנקרא.
בטח שהבעיה היא שלך
אני יודעת לקרוא וגם להבין.
אולי אתם חושבים שיש לסרט פואנטה ואולי אפילו נתתם דוגמאות, אז מה עזרתם לי להבין?
שאולי לסרט יש פואנטה, אבל היא טיפשית, לא מעניינת וגורמת לי להצטער שבכלל ביזבזתי את זמני על הסרט הזה.
חוצמזה, שמעתי שמועה שלאנשים יש דיעות שונות על אותם דברים.
אז לפני שנרד לפסים אישיים מכוערים (כמו שכבר הספקת לעשות) בוא נסכים שלא להסכים.
בואי לא
עכשיו את אומרת שני דברים חדשים.
א. התגובות האחרות לא היו מפורטות מספיק כדי לגרום לך להבין את הפואנטה (או משהו, יכול להיות שאני טועה).
ב. שהפואנטה של הסרט (שהיא פתאום קיימת וממשית) היא "טפשית ולא מעניינת". איך זה (שורה 3) מתיישב אם המשפט הבא שלך (שורה 4) בו את אומרת שלאנשים שונים יש דעות שונות על אותם דברים? אז הנה, בדיוק במה שכתבתי באותם תגובות בהם ירדתי לפסים מכוערים, הדגמתי את הדעה השונה שלי, והיא שהפואנטה בעצם חכמה, עמוקה ומשמעותית לכל צופה שמבזבז זמן וכסף על סרטים כדי לקבל משהו מעבר לסיפור לפני השינה.
מה הפואנטה במולהולנד דרייב?
את השאלה הזאת כבר טחנו עד דק
בביקורת על מלהולנד דרייב.
כתבה מספר 836
מה הפואנטה במולהולנד דרייב?
תם לא באמת רוצים להיכנס לשם… נכון?
ברור שלא
יש לי צמרמורת רק מלחשוב על עוד דיונים אין סופיים על משמעות המפתח הכחול. בררר…
רק הפתיע אותי לראות דווקא את הסרט הזה כדוגמא לסרט פואנטה. לא ממש רציתי תשובה (יותר נכון, ממש לא רציתי תשובה).
עכשיו הגיעו מים עד נפש
רספירו?
רספירו?
אחד הסרטים הבודדים שבהם יצאתי באמצע. בקולנוע. (רצינו בכלל לראות את המסע המופלא, אבל הוא ירד במוזיאון ת"א בדיוק באותו יום.) שומר נפשו יירחק, אם אין לכם פֶטיש לסרטים 'אתניים'.
וגם השעה ה-25 היה אכזבה ממושכת. חוץ מהסקראצ'ים במועדון. גם סצינת האנטי PCהמהוללת העלתה חיוך, אבל אני מסכים עם הדג שלא היה בה שום דבר שלא ראיתי קודם.
(נו, כנראה שהתברגנתי. בהכל אשמה הזוגיות, שלא לדבר על פד העכבר העגול המגניב שנערת איקאה הביאה מהמקום המשוקץ ההוא…)
בקצרה – שני הסרטים האלה הוכיחו כמה משעמם יכול להיות סרט שנעשה עם כל הכוונות והסאבטקסטים הכי טובים וטהורים שיש. רספירו הוא כנראה סרט על נשיות חייתית שמדוכאת בידי הפטריארכיה. את הסאבטקסטים של השעה ה-25 דן ברזל הפליא לתאר.
שני הסרטים האלה סובלים מבעיות הפוכות בתכלית – רספירו הוא סרט חובבני, משוחק ומבוים כמו סרט סטודנטים שנה א'. השעה ה-25 מלוקק מדי, מחושב מדי, יומרני ופלצני. בשניהם העלילה מאולצת, נגררת בעצלתיים מדכי אל דכי. בשניהם הסימבוליזם נדחף לעיני הצופה בעזרת בולדוזר. ובשניהם לא היה שום דבר שהצליח לעורר בי איזשהו עניין, או הזדהות, או רגש כלשהו שאינו מבוכה, או תובנות כלשהן שלא הייתי מצליח להסיק מהתקציר של הסרט ב"עכבר העיר".
(למוקירי זכרי – לא צריך שתדליקו לי נר. אז מה אם חצי שנה לא באתי לבקר. אני דווקא רואה עכשיו הרבה יותר סרטים, וגם את עורי לא הפכתי לגמרי – על דרדוויל גיחכתי; ב"השעות" נהניתי; הקפיצה הגדולה – בווידיאו, בשעה טובה – כבש אותי בלי קרב; ראן לולה ראן, למרבה ההפתעה, דווקא היה סתמי. האהבה, מסתבר, מנצחת, ולא מותירה לי הרבה זמן להתנצחויות וירטואליות.)
על הזווית הישראלית
"אנחנו חיים את זה כל יום ואתם לא רואים אותנו עושים סרטים על זה".
1. האם באמת אנחנו לא עושים על כך סרטים? אני מניח שקצת נרגעו מסרטים עלילתיים שמתייחסים ספציפית למצב ולסכסוך, אבל הסרטים הדקומנטרים לא מפסיקים לעסוק בנושאים אלו (אולי באמת כדאי שינוחו קצת). ראית את "ההרוג ה-17"?
בהערת ביניים צריך לציין שגם בסרטים עלילתיים המצב נמצא ברקע (למשל "המנגליסטים"), כמו ש"השעה ה25" הוא לא *על* התאומים.
2. אתה חושב שסרטים לא צריכים להתייחס לארועים אקטואליים?
על הזווית הישראלית
אני בעד ארועים אקטואלים אני רק אומרת שפואנטת הסרט היא לא על ה11 בספטמבר או אפילו על משהו שקשור לזה.
הסרט אמור להיות (דגש על אמור) על סוחר סמים שנתפס הולך לכלא ומראה לנו את 24 שעותיו האחרונות כאדם חופשי.
וחוצמזה, כשבוש אמר לנו להפסיק לבכות, האם אנחנו אמרנו לו את אותו הדבר אחרי האסון שלו?
(אני מבקשת לא להפוך את זה לוויכוח פוליטי)
סרט חסר פואנטה
בוא נעמיד דברים על דיוקם – כמה וכמה מבקרים כתבו, כפי שאתה כתבת, שסצינת ה-fuck מאוד אופיינית לספייק לי, ואף הוסיפו שהיא מתייחסת לסצינה מ"עשה את הדבר הנכון" שהוא ביים. אלא שמסתבר שהסצינה הזו לקוחה כמו שהיא מהספר של בניאוף.
ולמיטב זכרוני, הסצינה כללה גם כללה מטח נאצות בקהילה השחורה.
הטענה שלך שהפריעה לי ביותר היא עניין הפטריוטיות. האם כשאתה מראה בסרט שלך אלמנט פטריוטי (נאמר – דגל) – האם אתה מביע מסר פטריוטי, מעביר ביקורת נגד מסר פטריוטי, או שסתם מראה דגל?
אתה לא יכול לנתק את המוטיבים הפטריוטיים מהקונטקסט שלהם. ובסרט הקונטקסט מאוד אמביוולנטי – מצד אחד התכנסות של אמריקה בתוך עצמה, ומצד שני העלאת מוגלה מלאת שינאה עצמית.
ולגבי "אולי תתגברו על זה כבר? אנחנו חיים את זה כל יום…" וגו' – דווקא כשאתה חי משהו כל יום והוא הופך לשיגרה שלך, קל יותר להתגבר עליו. כשמשהו נשאר מאורע קיצוני וחד פעמי, הוא הרבה יותר טראומטי ואפקטיבי. שלא לדבר על כך שזה אחד הסרטים הראשונים שיצאו מארה"ב שהתייחס לתאומים באופן מפורש, מה שבכלל שומט את הקרקע תחת הטענה שלך.
יו, ראיתי סרט!
ועכשיו אני יכולה לכתוב הודעה און טופיק בעין הדג!!
או לפחות, הייתי יכולה, אם לא הייתי שפוכה לחלוטין. אבל מכיוון שהמצב הוא כפי שהוא, אני רק אצטט את הסוף של השיר (הממש ממש אהוב עלי) שאנה פאקווין מקריאה בבית הספר. זאת עוד זווית על הקטע של לחיות את הרגע, וכאלה, נו.
מתוך "לאהובה ביישנית" של אנדרו מרוול, בתרגום חנניה רייכמן:
אך דא עקא: בלי הרף עף
הזמן ברכב מכונף
ומדי יום נקרב לתחום
מדבר-הנצח העצום.
אבוי, בקבר האפל
לא תשמעי עוד שיר-הלל.
יופייך יהיה כלא-היה –
רימה תביא עליו כליה.
כבוד-בתולים שכה תצרי
סופו עפר – כסוף יצרי
(אף כי הקבר תחום פרטי,
אין מתחבקים בו. לא, גברתי).
לכן, כל זמן שבשומים
פנייך בושם-עלומים
ולהט-לב שקוף שופך
זיוו מבעד לגופך –
נחוג החג בטרם גז.
אל שלל הזמן נעוט כבז:
טוב שנטרוף זמננו פה
משנהיה יחדיו טרפו.
נחשוף אוננו הנגנז
עד שייצא מתוק מעז,
נפרוץ בעוד-מאוויים
ברזל-השער של חיים!
אין לצוות לשמש "דום!"
אולם נרווה אורה עד תום!
אה, שירה!
אין כמו שיר לפני השינה. שיחקת אותה, ניקי.
שמחה שנהנית!
…ועכשיו שאני קצת פחות שפוכה, שני הסנטים שלי לגבי איכות הסרט: עבורי הוא היה חווייה מרתקת ומרגשת – בגלל המשחק הנהדר והדיאלוגים הנהדרים וכל מה שאמרו כבר לפניי. האם יצאתי מהסרט עם הרגשה שלמדתי משהו או שחיי השתנו? לא ממש. האם הייתי מעדיפה שהוא יהיה יותר קוהרנטי? ייפ. אבל הסרט כן נותן חומר למחשבה, אם רק מתאמצים קצת. בקיצור, אהבתי. כן.
אגב, אין לי מושג איך אפשר להתאהב באד נורטון. הוא כל כך…אפור, וחסר סטאריות, ונעלם בתוך הדמות. הוא כמעט בלתי נראה. וזה נהדר, כי ההזדהות שלי עם הדמות שלו שלמה – כמו כשאני קוראת ספר. •אני• מונטי ואני מה-שמו מפייט קלאב. אבל אז באים אנשים אחרים ומדברים על נורטון בתור מישהו שהם אשכרה שמו לב אליו בסרט, ואף מצאו אותו סקסי/מושא להערצה. ביזארי.
וואו, רק עכשיו שמתי לב,
ש"תסריט – דיוויד בניאוף".
מה זה?
"יוסי בכינור,
פסי בתוף,
דיוויד בניאוף
רעי חורב ברצח?"
אסופת הערות ואסוציאציות:
1. סרט טוב. מאוד טוב. לא יצירת מופת, ובהחלט לא חסר מפגמים (אני מצטרפת לאלה שהמוסיקה יצרה אצלם ניכור, ולא מהסוג הנכון), ובכל זאת.. בררר. בניגוד לאחרים, אני הרגשתי שבכלל אין כאן סוף פתוח. מונטי לא יכול לבחור את הפנטזיה של אבא שלו. ככל שהנאום של האבא נמשך והופך ליותר ויותר מופרך (מונטי, נטורל והצאצאים יושבים לבושים לבן ומפויסים), רציתי כבר לחזור ולראות את הפנים המצולקות של מונטי, שהרי אין לו באמת ברירה. אולי אני פשוט צופה פסימית, אבל בעיני המסר של הסרט (בעיקר של המשפט האחרון של האבא) מדבר על פספוס. על החיים שכן פספסת, על החיים שלא תחייה ולא תוכל לחיות, ועל תחושת ההחמצה הנוראית שנשארת בבטן לאן שלא תלך.
2. אין לי כ"ך מושג איך מסמנים ספוילר בתוך טקסט אז, אהמ, היכונו היכונו! ספוילר לאמריקה X ואולי גם קצת לפייט קלאב! יופי. כל הסצינות שמאזכרים כמה "בחור יפה כמוהו" יסבול בכלא מקבלות מין סאבטקסט של "ומי כמו אדוארד יודע על להפיל את הסבון במקלחת" שהופך את הסרט (ביחד עם סצינת המכות בסוף) למין הומאז' דמויות עבר של נורטון.
3. האם ראיתי נכון, וטובי מגוייר קיבל קרדיט של מפיק? מה הקשר שלו לסיפור?
4. ולסיום – אני היחידה שחושבת שמונטי נראה בדיוק (או לפחות מועמד מוביל בתחרות כפילים) לשון פן ב"איש מת מהלך"?
וואלה.
זה בימד"ב: טובי מגווייר, מפיק. ואפילו לא Executive. מה הקשר שלו לסרט הזה או לספייק לי בכלל, באמת?
בכל מקרה, ברוכה המצטרפת, ברטה.
ככה? כן! ככה!
איזו השקעה! תודה.
בנוגע לטובי – שיטוט מעמיק יותר בימד"ב העלה את התשובה: הוא זה שקנה ראשון את הזכויות על הספר (במטרה לככב), ואז החליט לטפס על קירות במקום, ונשאר רק כמפיק.
ברוכים הנמצאים (או ברכה מנומסת אחרת)..
וואלה, נכון
אבל אם לקח לך פחות משעתיים גם להבין את הפואנטה וגם להתעצבן על התעקשות הסרט להעביר אותה, למה לא להמשיך עם הקו מחשבה הזה הלאה? מה הם בעצם כל ימי האבל הממלכתיים והדתיים אם לא בדיוק אותו סוג של "התבוססות"?
יום השואה, יום הזיכרון, יום כיפור, ט' באב. מה זה החרטא הזה? חלאס! באחד אין טלוויזיה ואסור לקחת את האוטו לסיבוב, בחלק יש פסטיבל שירי דיכאון ברדיו. יאללה, הבנו את הרעיון.
ומה הרעיון של לעשות את יום הזיכרון בדיוק יום לפני ליום העצמאות? כמה מטומטמים הם חושבים שאנחנו? שאין לנו את היכולת השכלית לעשות שתיים ועוד שתיים, מסבל ומוות… לחירות? בסדר, עושים את זה כבר חמישים שנה, אני חושב שרובנו קלטנו את מה שהיה צריך לקלוט לפחות אחרי חמש-עשר, אפשר להפסיק עכשיו.
וואלה, נכון
זאת הקצנה סתמית של הדברים שאמרתי, אני לא טוען שלאמירות כאלה אין מקום, וציינתי שהרעיון היה יכול להיות סרט קצר מצויין על ובשביל ארועי ה11 בספטמבר. אבל הנסיון להכפיף אותו על המציאות היומיומית הוא מלאכותי ומעושה.
ואם מדובר פה בנסיון להביע את הרעיון הכללי של כמה החיים הם דבר יקר שכ"כ קרובים שלא להתקיים, הוא טובע בים של הקשרים שאמריקה וניו יורק ו11.9
ולגבי דת האבל השכול והזכרון של מדינת ישראל, זה כבר דיון אחר.
שלא להזכיר
"להזהר בכביש", "לסייע לקשישים" ו"שתה לו את הדם, מומו".
לדגדג זה נעים
לשרוט, לחפור, ולקדוח (הכל בו זמנית) זה כבר לא ממש מהנה.
כמובן שהשימוש שלי במילה פרופוגנדה הוא פרופוגנדה בעצמו, אבל לא התכוונתי למסרים השטניים כמו לשרוד או לתרום לליב"י, אלא לערכים היותר טהורים של פטריוטיות מתחדשת, אמריקה גאה ומחוזקת וכו' (שוב, כשלעצמם הם סבירים אבל
"פרופוגנדה" שלהם לא.)
לגבי סצינת האב, כנראה שאנחנו חלוקים באופן תהומי (ואני חשבתי שלפלסטיק וברזל יש טעם דומה…) אבל מעבר לאב המתעורר מה העניין עם המסע הרוחני אל המדבר, נשמע כמו שיר לא מוצלח של ג'ים מוריסון.
פרופגנדה, בבקשה, לא פרופוגנדה.
חסכו וי"וים מיותרים ותרמו אותם לאגודה למלחמה בסרטן. אין לכם מושג כמה חיים הוי"וים המיותרים שלכם יכולים להציל.
אתמול השעה ה-25 היה בסינמטק
ולכן אולי פתאום יהיה פה עוד קצת דיון. אבל גם יכול להיות שלא.
רק רציתי להעיר כמה דברים חביבים בסרט.
1. נורא אהבתי את העובדה שהדמות שתוארה כהכי מוסרית 0אפילו מוסרנית), לא היית הדמות הכי שיפוטית? ברוב הסרטים, וגם בחיים, יש תפיסה כזו שמי ששיפוטי מאוד, הוא גם בדרך כלל מוסרי יותר. בעיני לא כך הוא, והיה נחמד לראות את זה בא לידי ביטוי כל כך ברור גם בסרט.
2. מצאתי את התשובה לשאלה "לאן נעלמו הדיאלוגים של טרנטינו". מישהו גנב אותם והשתיל אותה בשעה ה-25. ולגבי השורה "Champagne for my real friends. real pain for my sham friends", הנשימה של הקהל ממש נעתקה כשהוא אמר את המשפט הזה, בגלל הגאוניות שלו. כמו כשרואים סצינה מצולמת באופן מושלם.
3. *ספויילר* סצינת ה-pc המהוללת? למה? בעיני הסצינה הזו הייתה מיותרת ואף גרעה מהסרט. היא נאמרה באופן לא שוטף, היה חוסר אחידות בין הקצב של המונולוג לקצב של התמונות. כל הזמן היה צריך להפסיק את הדיבר, כאילו כדי להגיד "רוצים לדעת איך נראים הדומיניקנים המעצבנים שהוא דיבר עליהם? הנה!". הדרך היחידה שיכלתי לעמוד בסצינה הזו, זה לחשוב איך היא הייתה נראית בכלל בלי תמונות, ויותר עדיף – במונולוג באודישן של בי"ס למשחק, סטייל סצינת ה"Are you talking to me?". אולי שחקן אחר מאד נורטון, לא מוכשר יותר כי אני מאוד מעריכה את נורטון וחושבת שהוא מתאים לתפקיד, אבל בכל זאת, אולי שחקן אחר עם יכולות חיקוי טובות יותר ועם מחוות גדולות ודרמטיות יותר, היה יכול להוציא ממנה יותר.
עכשיו שאני חושבת על זה – תארו לעצמכם שהסצינה הייתה באמת בלי תמונות בכלל, אבל בסצינת הסיום הם היו בכל זאת מופיעות? זה היה יכול להיות הרבה יותר חזק!
4. רציתי להגיד שכל הקטע של ה-11 בספטמבר היה לחלוטין מודבק ולא קשור, אבל התגובות שלכם גרמו לי לשקול את זה שוב.
שאני אגיד את זה שוב?
"Champagne for my real friends" וכו' הוא לא משפט מקורי אלא פתגם עתיק אותו בד"כ מייחסים לטום ווייטס. אם נשמתך נעתקת מדברים כאלה, אני יכול להציע לך גם את:
פהההההההץץץץץץ
וברצינות:
אם חושבים על זה, המשפט הזה נחמד אבל הוא לא מושלם במבנה שלו כמו השני.
שאלה
האם מישהו יודע\חושב\מעוניין לחלוק עמי את המשמעויות שמצא ואם מצא לסצינה הראשונה, לפני הכתוביות. הסצינה המרשימה עם הכלב.
למה אדוארד נורטו מציל את הכלב? למה החבר שלו מתנגד? האם חבוי משל בסצינה?
תודה
שתי פונקציות
הראשונה (כפי שלימד אותי נונין, המאסטר). כדי שנרחוש סימפטיה לנורטון.
השניה היא ככל הנראה, כמשל אופטימי והוכחה שיש אפשרות לגאולה גם כשהמצב בקאנטים.
וגם
כמה הירהורים על המשמעות של כל החלטה רגעית, ולו הקטנה ביותר, ביצירת שינויים הרי גורל, שינויים של חיים ומוות ממש.
מעין ''אפקט הפרפר'' (בלי קשר לסרט)
וואי
תודה רבה.
לצופי ביפ
שמתם לב למחווה שהופיעה לסרט בפרק 6 של מ.ק. 22? כשחנוכה ושולמן חושבים על דרכים לא ללכת לכלא, חנוכה מציע את תכנית כ"ה, שהיא למעשה קטע מתוך השעה ה-25.
וללא צופי ביפ?
אפשר פרטים על תכנית כ"ה?
בכלל, כל הפרק היה מלא במיני מחוות לסרטים וסדרות.
אני תוהה אם הם מצאו את הנישה שלהם עכשיו – הכנסת כמה שיותר הומאז'ים ו/או רפרנסים לסרטים וטלוויזיה בכל פרק. כזכור לי, הפינגווין אפילו ניסה להתחיל מעין תחרות "זהה את המחווה" באחד הפרקים, במסך המפוצל.
ובעצם, לשם אני מניח שכדאי להעביר את המשך הדיון הזה (אם הוא יהיה קיים בכלל).
ניסיתי, אבל לא היה לי כח לעשות את זה עוד פעם
בכל אופן, לשם שינוי מדובר במחווה שלמעשה ניתן לציין בנפרד בעין הדג. פשוט, הפעם באמת רק מי שראה את הסרט יזהה אותה (בניגוד למחוות למגנוליה, או מלחמת הכוכבים שנעשו די מוכרות ממילא).
האמת היא
שמכיוון שלא ראיתי את "השעה ה-25" אכן לא הבנתי שמדובר בכלל במחווה. מה שאותי הכי מעניין בהקשר של "מ.ק 22" הוא האם קיימים עוד סרטים כאלה שהסדרה עושה עליהם מחווה, ואנחנו פשוט לא מזהים אותם כי לא ראינו את הסרטים המדוברים?
מן הסתם
לפעמים אלה דברים גדולים, כמו הצפרדעים ממגנוליה, אבל יכולים להיות גם סתם פרטים קטנים ברקע. מי שלא ראה את בחזרה לעתיד, לא שם לב לפלקס קפסיטור במכונת הזמן. מי שלא מכיר את ביוויס ובאטהד לא שם לב לחולצות של צוות החדשות (מטאליקה ו-AC/DC) וכו'.
אם תסתכל
על כל סדרות האנימציה (סימפסונים, סאות'פארק,פיוטורמה) תשים לב שכולם עמוסים במחוות לסרטים וסדרות בכל פרק. כנראה שבסדרת אנימציה יותר קל לעשות את זה והרבה פעמים זה פשוט מתבקש.
אני נוטה להסכים עם ניקי
המבט אל חייו של אדם שיש לו כמעט 100% שליטה בחייו ובכל זאת חוטא, במודע, הוא כן דבר יוצא דופן.
לרוב בסרטים מהסוג הזה, בהם הפושע הוא הדמות הראשית, הסרט מנסה כמה שפחות לשפוט את מעשיו ואופיו, ומתמקד יותר במה שהוביל אותו למעשים אלו, ועל ידי כך גם מתרץ אותם. במקרה של "השעה ה-25", הסרט בא מראש מנקודת מבט שיפוטית. אין כל הסבר או הצדקה לפשעיו של מונטי, ובכל זאת, אנחנו מזדהים איתו, וכואבים יחד אתו על כל החטאים שהוא בעצמו החליט לעשות.
בניגוד לסרטים אחרים של ספייק לי, מונטי לא היה במצוקה: הוא גר בשכונה טובה, יש לו משפחה אוהבת, חברים, חברה שהוא אוהב, ושאוהבת אותו. מצד שני, גם נשאלת השאלה האם הוא היה מצליח לקבל את כל אלו אם הוא היה בוחר לפעול בדרך אחרת? ולכן האם הוא באמת היה צריך לבחור בדרך אחרת?
ספייק לי באמת מאוהב בפשע, אבל בכל סרט הוא מתמקד בהיבט אחר שלו. ב"עשה את הדבר הנכון" הוא מתמקד בהשפעות החברתיות שמובילות לפשיעה. ב"יש לו את זה" הוא מתמקד בשיקום לאחר שהפושע נענש וכביכול כיפר על מעשיו, וב"השעה ה-25" הוא מתמקד באפשרויות העומדות בדרכו של פושע שלפתע נאלץ להתמודד עם חטאיו. הוא יכול לבחור לכפר על מעשיו (וללכת לכלא. זה מתקשר לעניין הדתי שהזכרת מקודם), או שהוא יכול להמשיך "לחטוא".
לדעתי, עניין הפלאשבקים מתקשר לכך שמונטי צריך לבחון כל אספקט בחייו כדי לבדוק מה נכון, מה לא נכון, ואין זה השפיע על המקום בו הוא נמצא. הוא נלקע למצב בו הוא יכול לאבד את כל מה ש"השיג", אבל דווקא במצב הזה הוא מנסה לדבוק בהישגים האלו כמה שהוא יכול, ולבדוק אם הם באמת "הישגים".
למיטב הבנתי, המקוריות נובעת מכך שיש למונטי היו המון אפשרויות בחירה, כפי שניקי הגדירה כל כך טוב. הוא לא נגרר למצב הזה, או נקלע אליו בפתאומיות.
אני אתן לך לדוגמה את "האיש שלא היה שם". גם זה סרט על מאבקו של אדם בודד שפשע. אבל במקרה הזה, אין לו כל שליטה על חייו. מהרגע שהוא פשע הפשע עצמו השתלט על העניינים, והגיבור נאלץ רק להצטרף למסע. כך גם ב"רקוויאם".
לכך גם מתקשר עניין של לקיחת אחריות (ולדעתי, זוהי גם המשמעות של הכלב שהוא לקח תחת חסותו).
לא כ''כ הבנתי.
מה החשיבות של סרטים שעוסקים בחבורה? על איזה קונפליקט אתה מדבר? מה יותר קל בסרט שעוסק באדם יחיד? אם כבר הייתי חושבת שסרט שעוסק בכמה אנשים ומראה את סיבות/תוצאות הפשע בכולם, דווקא יותר קל לו להראות ניואנסים. סרט כזה יכול להגיד שאצל אדם אחד זה ככה ואצל אחר זה ככה.
לגבי פסקה 4: אם הבנתי נכון, אתה מנסה לומר שהסרטים של ספייק לי שטחיים בזה שהם לא נוגעים במניעים לפשע אלא רק במה עושים איתו אחר כך, ושגם "השעה ה-25" נכשל באותו מקום. הבנתי נכון? אם כן – קטונתי מלדבר על כל הרפרטואר של מר לי, שאני מכירה ממש מעט ממנו, אבל אני חושדת שאתה שופט את הסרט לפי איזשהם קריטריונים שאינם רלוונטיים לו. לא ראיתי ב"השעה" יותר מדי "הו, חטאתי ואני זקוק למחילה". אולי אם זה היה מרכז הסרט אז באמת הייתי רוצה לראות התעמקות במניעים שבגללם מונטי פנה לפשע מלכתחילה (כי אם זה עניין של מחילה, לא נותר לך אלא לרצות לדעת את הסיבות לחטא, כדי לשפוט אם האדם ראוי למחילה). ראיתי עיסוק עדין בהתמודדות עם תוצאות של מעשים. *זה* היה העיקר. זו היתה הנקודה שבה בחרו בניאוף ולי להתעמק. וזה לגיטימי ומעניין. סרט לא הופך לשטחי רק כי הוא נמנע מלנתח את שורשי נפשו המסוכסכת של הגיבור.
אה, וגם לא הבנתי מה אתה אומר על פייט קלאב ומה זה קשור, אבל זה כבר בקטנה.
כשניקי דיברה על בחירות מרובות,
אני דווקא הבנתי שהיא מדברת לא רק על הבחירה האחרונה של מונטי, אלא על דרכו לעולם הפשע. הוא הרי לא התדרדר להיות פושע בעקבות בחירה אחת בלבד. היו לו הרבה נקודות במהלך הדרך בהן הוא היה יכול לעצור, לעשות משהו שונה.
וואלה. זה נכון, אבל לא הרגשתי שהסרט
מנסה לעבוד עליי. אני רואה את זה כחלק מהקטע.
קראו לו דויל, אם אני לא טועה
ואו, זו ביקורת מעולה.
באמת. אתה גרמת לי כמעט לבכות מאושר על זה שבן אדם יכול לאהוב סרט ככה. וממה שראיתי ממנו, זה נכון. הכל בביקורת הזאת נכון (חוץ מזה שלכלב קוראים דויל, לא מקס).