במקור: The Aviator
במאי: מרטין סקורסזה
תסריט: ג'ון לוגן
שחקנים: לאונרדו דיקפריו, ג'ון סי. ריילי, קייט בלאנשט, קייט בקינסייל, אלן אלדה, איאן הולם
סיגליות הן כחולות. ביוגרפיות הן משעממות. לא אמרתי את זה כבר לא מזמן?
אז זהו, שיש יוצאי דופן. יש ורדים שהם לבנים או סגולים, או ירוקים, נדמה לי. יש גם ביוגרפיות שלא מתנהגות כמו ביוגרפיות, ולא משעממות כמוהן. קחו את 'הטייס', למשל. זהו בלי ספק סרט מסוג "מבוסס על סיפור חייו האמיתי והמדהים של…". הוא מבוסס על חייו של הווארד יוז, דמות אמריקאית כמעט מיתולוגית. העלילה מתפרשת על שנים רבות, ומראה את האדם בשיא תהילתו וברגעי השפל הגרועים ביותר שלו. וכמו ברוב סרטי הביוגרפיה, קל לקבל את ההרגשה שהבמאי מעריץ את האיש, ואם הוא לא היה עושה עליו סרט, הוא היה מדביק תמונות שלו על הקיר ומוכן להחליף מידע עליו תמורת פוסטרים.
אבל כמעט בכל תחום אחר, 'הטייס' לא דומה לסרטי ביוגרפיה רגילים. בין השאר, זה בגלל שלא היה שום דבר רגיל בחייו של הווארד יוז, אדם שהאמין שנורמליות זה ללוזרים, והיה עשיר, הרפתקן, במאי, טייס, ממציא, כנראה גאון, פרפקציוניסט, ובעיקר עשיר. אומרים גם שפעם הוא נתקע באוטובוס בלי כסף קטן, אז הוא קנה את חברת האוטובוסים. זאת, כמובן, שמועה חסרת בסיס: הווארד יוז מעולם לא נסע באוטובוס. הם מלאים חיידקים. ובנוסף לכל שאר הדברים, הוא היה גם טיפה אובססיבי, בעיקר בכל מה שקשור לניקיון ולמספר האפונים שנמצאים בצלחת ליד הסטייק.
כמו האדם, גם הסרט לא הולך בדרך המקובלת לסרטי ביוגרפיה. קודם כל, הוא לא מנסה להציג את כל חייו של האיש ההוא. ילדותו (הלא כל כך קשה) של יוז מוזכרת בקושי בסצינה אחת, והסרט מדלג מיד אל התקופה המעניינת בחייו. הסרט מתחיל ביוז כשהוא שופך סכומים כסף חסרי תקדים על הפקת הסרט 'מלאכי הגיהנום', ממשיך כשהוא שופך אוקיינוסים של כסף על פיתוח מטוסים חדשים ומהירים יותר מכל מה שהיה קיים אז, ומסתיים במאבק שלו נגד ההאשמות בהונאת ממשלת ארה"ב. חייו של יוז לא הסתיימו כאן, אבל הסרט כן. זה נראה אולי קצת שרירותי – הוא עשה עוד הרבה שטויות מעניינות בשנים שלאחר מכן, שהסרט לא מתאר – אבל זה גורם לסרט להיות קצת יותר דומה לסיפור עם התחלה וסוף, במקום למאמר אנציקלופדי על חייו של הווארד יוז. רק קצת. עדיין, לסרט אין עלילה מוגדרת שאפשר לסכם במשפט אחד. זה סיפור חיים, ולחיים אין פואנטה.
הסרט גם מראה איך יוז, לאורך הדרך, פיתח את ההפרעה האובססיבית-קומפולסיבית הקלה שלו לכדי דפיקות שכלית להתפאר, והסתובב הרבה על שטיחים אדומים כאלה ואחרים בהוליווד, כשהוא יוצא עם כוכבות קולנוע בשרשרת. כמה מהן הן קתרין הפבורן (קייט בלאנשט), אווה גארנדר (קייט בקינסייל) וג'ין הארלו (גוון סטפאני), שמוסיפות עוד פוטגניות לסרט שגם ככה נראה מצוין: אם בדרך כלל סרטי ביוגרפיות דורשים מקסימום השקעה בתלבושות (ואת זה יש כאן, והרבה), במקרה של חייו של יוז צריך להשקיע גם בפעלולים. הייתי רוצה שגם על החיים שלי אפשר יהיה לומר את זה. את המטוסים החדשניים שהמציא הוא היה לוקח לסיבוב בעצמו, ומדי פעם, מה לעשות, מתרסק. התרסקויות מטוסים ראויות לשמן, מפורטות ומצולמות נהדר, הן משהו ש'ריי', למשל, היה יכול להרוויח ממנו. אפילו בקטע שחייב להיות בכל סרט ביוגרפיה, בו גיבור הסרט ואשתו צועקים זה על זה, האישה היא קתרין הפבורן המגולמת על ידי קייט בלאנשט, דבר שבפני עצמו שקול למופע זיקוקים.
קייט בלאנשט היא רק אחת מבין הנשים שיוז מחליף בסרט, אבל היא זאת שנשארת בזיכרון גם אחרי הסרט (וזאת שלקחה את המועמדות לאוסקר). יש לה מבטא בריטי אקסטרימי, היא לא מפסיקה לדבר לרגע והיא מתנהגת כאילו אלוהים יגיש לה משקאות אם היא רק תמחא כפיים פעמיים. הבעיה היחידה עם כל זה היא שזה גורם לדמות שלה להיראות כמו חיקוי מוצלח בהחלט של קתרין הפבורן ב-'Its a Wonderful Country' – גרסת שנות השלושים האמריקאית ל'ארץ נהדרת'. היא מצחיקה, אבל היא לא נראית כמו בן אדם אמיתי, מה שלא כל כך מתאים לסרט שבכל זאת אמור להיות ריאליסטי.
את הווארד יוז עצמו משחק (כאילו שלא ידעתם) לאונרדו דיקפריו. יפיוף או לא, הוא שחקן מצוין, ואת הדפיקות הנפשית של יוז הוא מבטא באופן מעניין ובלי להשתולל. אם לא על שום דבר אחר, הוא ראוי לפחות לפרס התגובה הטובה ביותר בתולדות הקולנוע לגניבת אפון. ללאונרדו יש רק בעיה רצינית אחת, וגם היא לא באשמתו: הוא אמור לשחק בסרט גבר בין גיל 20 ל-40, אבל הוא נראה כמו ילדה בת 15. אם מדביקים לו שפם, הוא נראה כמו ילדה בת 15 עם שפם. אם מוסיפים לו קמטים, הוא נראה כמו ילדה בת 15 עם קמטים.
אף פעם לא חשבתי שאני אומר את זה על סרט ביוגרפי של שלוש שעות וסקורסזה, אבל 'הטייס' בעיקר מבדר. הוא מעניין. הוא יפה. הוא גרם לי לגגל את הווארד יוז ולנסות לגלות מה קרה לו בחצי השני של החיים שלו. אבל הוא לא מרגש, הוא לא מפעים, הוא לא מעורר רצון מיידי לקנות את ה-DVD ולראות אותו שוב ושוב, הוא לא ישנה את חייכם והוא לא הסרט הטוב של השנה. הוא אולי לא שווה אוסקר, אבל הוא שווה את מחיר הכרטיס. שלא לדבר על זה שמבחינת תחשיב הדקות לשקל, זאת פשוט עסקה מצוינת.
הערב צפיתי בסרט (בחינם, ותודה לסלקום)
איזה כיף שיש ביקורת בעין הדג!
אני לא חד משמעית. הגעתי לסרט בלי שום מידע מוקדם, למעט העובדה שהנחתי שזו דרמה. מביך להודות, אבל מעולם לא שמעתי על האוורד יוז, ואחרי שהשם צלצל לי מוכר, הגעתי למסקנה שזה רק בגלל ג'ון יוז… השם ארול פלין לעומת זאת, מצלצל מוכר להחריד… אני יודעת שהיה אחד כזה באמת (אפילו ימדבתי אותו) ועדיין לא ברור לי למה השם כ"כ מוכר (כל רעיון יתקבל בשמחה).
הסרט היה ארוך, היו קטעים קצת איטיים ומתישים, ומצד שני קטעים מרהיבים ואנושיים שסחפו אותי בחוויה. חומר לאוסקר? לא בטוחה.
• ליאונרדו דיקפריו, שאכן נראה עם ביבי-פייס לא משנה מה ידביקו עליהם, הוא לא שחקן שאני אוהבת. שום דבר אישי, פשוט לא אוהבת. אבל הוא שיחק מצויין והצליח לחבר אותי לדמות: נכבשתי בחדוות התעופה שלו, כאבתי ונגעלתי מהאובססיה הקומפולסיבית, עלצתי בהצלחותיו והתבאסתי ברגעי השפל. הוא היה הרבה דברים, ובכולם הוא היה אנושי ושיחק דמות אמינה.
• אפרופו אובססיה קומפולסיבית – אאוץ'! היו שם כמה סצינות שגרמו לי להתכווץ בכסא (ולחשוב איך הורים מנחילים לילדים שלהם את האובססיה שלהם הלאה…
). מהסרט יצאתי תוך פיזום השיר "תה עושה סחרחורת".
• קייט בלאנשט היתה מופלאה. לקח לי דקה-שתיים לקלוט שזו היא… היא פשוט זיקית! לא יצא לי לצפות בסרט של קת'רין הפבורן קח שאני לא יודעת עד כמה זה היה חיקוי דומה למקור, אבל היא הצליחה להקסים אותי בכל פעם שהופיעה על המסך.
• ג'ון סי ריילי
היה בונבון, כמו תמיד.
• זה רק אצלינו, או שבחלק ניכר מהסצינות הראשונות בסרט לא היה ירוק? הן היו בעיקר בגוונים אדמדמים וכחולים. האפונים בצלחת של ליאו היו כחולות לחלוטין.
• סצינת המטוס המתרסק אכן היתה מדהימה בריאליות שלה ועוררה בי אימה אמיתית.
• אז זו הסיבה שסבא גילמור גידל שפם? נו! בכלל לא מתאים לו. אגב סדרות, גם מאמא פישר נתנה הופעת אורח.
• הזוג מאחורינו (דווקא אמריקאים כנראה) חשבו שאלק בולדווין הוא ג'ון טרבולטה. לא הייתי מתבלבלת, אבל יש דמיון מסויים, לא?
יש לי! יש לי! יש לי!
"הייתי טרזן וסימון ארול פלין
ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין"
['אני וסימון ומואיז הקטן' – יוסי בנאי]
ארול פלין התפרסם אאל''ט
גם בשל שמועות על תמיכתו בחארות שגורמים לאנשים להפסיד בויכוחים (אבל היי, זה לא ויכוח).
כמו כן, אני די בטוח שהתפקיד המפורסם ביותר שלו היה כרובין הוד, וזה גם התפקיד היחיד שבו אני ראיתי אותו.
'קח' צ''ל 'כך' (ועל כך יאמר: טל''ח)
האפונים הכחולים
(שלא לדבר על הדשא הכחול) זה בכוונה. סקורסזה גרם לסרט בכוונה להיראות כאילו צולם בתקופה שבה הוא עוסק. ככל שהטכנולוגיה התקדמה, גם הצבעים בסרט מתפתחים והופכים לריאליסטיים יותר. גימיק נחמד כן, אבל אני לא חושב שזה תורם הרבה לסרט, בעיקר בגלל שעשיית סרטים לא היתה העניין העיקרי בו.
האפונים הכחולים
מעניין… עפ"י מה שאני זוכר דווקא באחת משיטות הצבע הראשונות היו מפצלים את הצילום לשתי נגטיבים כשאחד היה אדום-כתום, והשני ירוק-טורקיז… כך שדוקא השמיים היו צרכים להיות ירקרקים ולא האפונים כחולות… (לא ראיתי את הטייס אז אין לי מושג איך זה נראה).
אני אחפש באינטרנט על זה…
האפונים הכחולים
http://millimeter.com/mag/video_scorseses_color_homage/
הא! זה מסביר למה לא מצאתי אותו בסרט
כי בפוסטר רשמו "ג'וד לאו" (פשוט כי הוא מפורסם) למרות שהיו שחקנים ראשיים ממנו בהרבה, אבל כנראה לא מוכרים מספיק לצופה הישראלי מכדי שיזכו לככב בפוסטר.
אגב, עברתי קודם על רשימת השחקנים וקלטתי את ברט ספינר, שכמו תמיד (כמו בכל שאר הפעמים בהן הוא שיחק דמות אחרת נטולת איפור) לא הצלחתי לזהות אותו… שם הדמות (רוברט גרוס) לא אומר לי הרבה, מישהו זוכר ויכול לתת תיאור שלה?
לגבי המסר של הסרט והמסקנה שלך – אני לא מסכימה איתך.
אני לא חושבת שהסרט מנסה להוביל לאחת (או יותר) מהמסקנות "חתירה אבסולוטית למצוינות היא טובה, שכן היא יכולה לנצח את השחיתות, או רעה שכן היא עשויה לגרור דעיכה". אני חושבת שהוא מתאר מצב נתון, היסטורית, מבלי להיכנס לשיפוטיות של "טוב" או "רע". אני חושבת שהסרט כן מראה לנו שאובססיה היא לא דבר בריא (הפתעה!) בדומה לאבסולוטיות, שכשנסחפים איתה היא אכן עלולה להיות לא בריאה, בפרט כשאתה לא ממש בקו הבריאות (הן הפיזית והן הנפשית).
אני חושבת שליוז היה דרייב עצום ותאווה גדולה להרבה תחומים, ומה שהוביל לדעיכה שלו זו לאו דווקא החתירה למצויינות, אלא העובדה שהוא מעולם לא היה בריא נפשית (וזה החריף עם השנים) ובנוסף בעקבות אירועים אובייקטיביים גם מצבו הבריאותי התערער עם הזמן. כשאתה מנסה לרצות הכל, לעשות הכל, להיות הכל בבת אחת – יש לזה מחיר. אבל זה בעיני לא אומר שום דבר רע על חתירה למצויינות.
מעבר לכך, אני חושבת שדמותו של יוז כפי שהוצגה בסרט היתה בהחלט דמות עגולה. אני מרגישה שבתקופת החיים שהסרט מתמקד בה זכיתי להכיר אותה מכמה פנים וזויות, והצלחתי להתחבר אליה רגשית (לפחות בקטעים מסויימים).
אני חושבת שסצינת הפתיחה הקצרה היתה הקדמה מצויינת שנתנה לנו בדיוק את היסוד הדרוש להבנת ההמשך בתמציתיות ומבלי להעיק.
לא ברור לי מדוע חסרו לך הסברים לאהבותיו. ממתי צריך לנמק אהבה? אפשר להתחיל לחפור בה ולנתח בהגיון, אבל זה לא מעניין. אפשר לנסות לפרק טעם, רגש ומשיכה בניתוח קר, אבל מה הטעם?
למה אהבה צריכה להיות מנומקת? אם מישהו יעשה סרט על חיי ויגיד "היא אהבה קולנוע" – איזו הנמקה יכולה להיות לזה? אפשר ללכת על המובן מאליו בסגנון "היא נהנתה מסרטים ו/או מצאה מקום לברוח אליו מחיי השיגרה" אבל אני לא חושבת שזה היה מוסיף משהו. גם בלי הנמקה, אני נוטה להאמין שאנשים יקבלו את האהבה הזו כעובדה הגיונית ומוגמרת שלא דורשת הסבר מיוחד.
כשאומרים לי שמישהו אוהב משהו, אני לא מרגישה צורך לשאול "אבל למה?" (אלא אם מדובר ב"סטיה" כלשהי. נגיד, אם מישהו אוהב ריח של ביוב). אדם ש"אוהב קולנוע" זה נראה לי הגיוני וברור מאליו – גם אני אוהבת קולנוע. גם לאהוב תעופה נראה לי הגיוני – אני אישית לא אוהבת, אבל מכירה אחרים שזה האושר שלהם בחיים, כמו שהאושר שלי נמצא בדברים אחרים.
הידעתם
גוד לאו! עלק כישרון!
לדעתי שחקן גרוע
עד עכשיו לא התלהבתי מאף סרט שהוא השתתף(אלפי-זוועה,סקי קפטן- נו באמת..וקלוזר סביר אבל לא משהו מיוחד)
הידעתם
מה עם "קולד מאוטן"
דיקפריו הצעיר
הבייבי פייס של דיקפריו בהחלט הפריעה להנאת הסרט ולאמינות של המשחק כיוז.
אינני מומחה, אבל אני בטוח שאם דיקפריו היה משיל מעליו כמה קילוגרמים טובים – פניו היו יוצרים מראה מעונה. והוא היה נראה יותר גבוה ופחות מדושן – כפי שיוז באמת היה.
זה סרט טוב זה?
ההתחלה טובה אבל אחר כך הסרט מידרדר שוב ושוב להדגשת האקסצנטריות והאוטוסיטיות של גיבורו. חלאס, הבנו. כמה אפשר לחזור על זה? אפילו כנופיות ניו-יורק היה יותר טוב.
ליאונרדו די-קפריו מפגין לשם שינוי משחק טוב. קייט בלאנשט גם היא שחקנית טובה אבל לשים את המכוערת הזאת בתפקיד קתרין הפבורן שהיתה יפה?
תצויין לשבח קייט בקינסייל – יפה, מוכשרת ובעלת יחוס אבות. מגיע לה האוסקר.
אלוהים, עשני מכוערת כקייט בלאנשט!
היא ממש גסה וכעורה לדעתי
אך הדייט שלי שחררה "ואוו איזו כוסית" בכל פעם שזיו פניה ריצד על הד. בנות, לך תבין.
כוסית זה גוף, לא פרצוף.
ממש הפתעתם אותי עכשיו. קייט בלנשט לא יפה? היא אולי לא יפה במובן המסורתי של המילה, אבל היא מאוד מאוד מיוחדת ויש לה תווי פנים מלאכיים כמעט.
קייט בקינסייל, לעומת זאת, היא ממש סתם
(הרבה זמן רציתי להשתמש באמוטיקון הזה!). היופי שלה נראה לי ממש משעמם, ואני באמת לא מבינה ממה אפשר בכלל להתלהב ממנה.
מלאכיים?!
על איזה סוג של מלאכים אנחנו מדברים פה, מלאכי גהנום?
כי זה קצת מוגזם, כמו שאמרתי.
אבל לא, יש לה פרצוף כזה שלא נעים להסתכל עליו. She's not easy on the eyes, משהו שם לא עובד נכון. סביר שהאף, אבל לא רק.
הסרט היחיד בו מצאתי אותה רימוטלי מושכת היה "בנדיטס" המקסים ומשובב. הג'ינג'י החזק ההוא עשה לה רק טוב.
היא משתייכת בעיני לקטגוריה של קלואי סוויני למשל.
קייט בקינסייל, מאידך…
הו, קודם כל יש לה בטן מוש-ל-מת (ע"ע סרנדיפיטי) ושנית היא יפה, מתוקה, רבת חן וכו' וכו'.
היא גם שחקנית מצוינת.
לפחות בסרטים רציניים היא שחקנית מצוינת, כמו בימים אחרונים של דיסקו.
מלאכיים
כן, מלאכיים. אני חושבת שהיא אחת השחקניות היפות ביותר שיש.
היא, בעיני, גם שחקנית מצויינת (לא מעולה, כי יש טובות ממנה, אבל לא המון). לא ראיתי אותה עושה תפקיד אחד גרוע (ב"הטייס" היא אולי היתה יותר קריקטורה מאשר דמות שלמה, אבל היא חיקתה את קתרין הפבורן בצורה מושלמת, כמעט).
קייט בקינסייל, לעומת זאת… ובכן, אין לי הרבה דברים טובים להגיד עליה (מלבד העובדה שכן יש לה בטן שטוחה, ושהיא כן יפה, אבל באופן מאוד פשטני שכזה).
לא ראיתי את "ימים אחרונים של דיסקו", אבל בשאר הסרטים שראיתי היא הפגינה יכולות משחק ממש מוגבלות:
ב"סרינדיפיטי" רציתי להכניס לה אגרוף לפרצוף לאורך הסרט כולו (לא בגלל סיבה אחת ספיציפית, היא פשוט היתה מאוד מעצבנת באופן כללי, והמשחק שלה מאוד לא אמין, וגם הסרט לא היה משהו).
ב"שחיה לילית" לא היתה לה עבודה כל כך קשה (בסה"כ דמות סטריאוטיפית של החברה הטובה והתמימה שמגלה את מיניותה).
ב"פרל הרבור" האמת היא שהדמות שלה יותר עצבנה אותי מהמשחק. יכול להיות ששחקנית אחרת היתה יכולה להרים קצת את הדמות מהשבלוניות שהיא נקלעה אליה, אבל בקינסייל פשוט היתה… לא מעניינת.
נקודת האור היחידה שמצאתי בקריירה שלה היתה ב"ואן הלסינג". לפחות שם היא הפגינה יכולות קומיות! (אבל אני לא חושבת שזה היה מכוון, אז לא נראה לי שזה נחשב).
ובסרט המדובר שלנו "הטייס":
היא היתה בסדר. לא יותר מזה.
קייט בלנשט היתה מדהימה. פשוט הייתי מוקסמת רק מלהסתכל עליה.
איך נשים (סטרייטיות) מסוגלות לראות אישה אחרת ולקבוע שהיא יפה ו/או סקסית? אני לא מסוגל לקבוע אם גבר אחר נראה טוב או לא. אני צריך לשאול מדגם מייצג של נשים מכל הגילאים בכדי לקבל תשובה.
זאת שאלה מצויינת. אני גם דיי בטוחה שהאופן שבו אנחנו (או לפחות אני) קובעות אם אישה היא כוסית/יפה שונה לגמרי מהאופן בו אתם (גברים סטרייטים) קובעים זאת.
אני חושבת שהקביעה היא לפי "מי שהייתי רוצה להיראות כמוה", שזה לא בהכרח אומר שהייתי מחליפה איתה גופים (גופות?) בזה הרגע, זה פשוט נתון ליחס שהיא מקבלת (אני חושבת. אולי. אני לא בטוחה. האמת היא שמעולם לא הירהרתי בנושא!).
חוצמזה – מכיוון שאני לא מסתכלת על אישה וחושבת "אוי, אני רוצה אותה עכשיו", אז אני גם דיי בטוחה שלגברים יש טעם מאוד שונה מלנשים במובן של יופי. אבל תגיד אתה – בלנשט או בקינסייל?
ובקשר לשאלה למה אתם לא יכולים לקבוע דבר כזה? לא יודעת. אתם מוזרים.
תפריד בין 'יפה' ל'סקסית'
כל אחד יכול להעריך יופי מכל סוג, זה עניין של אסתטיקה. אנשים יכולים להיות יפים (או לא) בלי קשר למין שלהם.
לעומת זאת 'סקסיות' קשורה כבר יותר למשיכה. לכן כידוע לא כל יפה = סקסי ויש גם אנשים מכוערים שיש להם סקס-אפיל. אני לא נוטה להבין בסקסיות אצל נשים, אבל לקבוע מי יפה בעיני זו לא בעיה.
מצד שני, אני כן יכולה להבין למה אישה מסויימת נחשבת ל'סקסית' ויש לך גם את הגישה של מיקה, שאמרה שהיא אפילו מוכנה לעבור מחנה עבור נשים מסויימות מאד.
למה גברים לא מסתכלים על גברים אחרים וחושבים אם הם יפים או סקסיים? חלק מזה נעוץ מין הסתם בשוני בין החשיבה הגברית לנשית; יש מי שיטען שהרבה מהגברים הסטרייטים הם קצת הומופוביים ברמה כזו או אחרת (באותה מידה אפשר לקחת כדוגמה את העובדה שרוב הנשים לא מוטרדות מלראות שתי נשים מתנשקות וגם לא מגילויי חיבה בין שני גברים, בעוד גברים מפנטזים לא פעם על נשים ביחד, אבל רבים מהם לא מסתדרים טוב עם צפיה בשני גברים מתגפפים).
לא נכון.
"כל אחד יכול להעריך יופי מכל סוג, זה עניין של אסתטיקה".
לא נכון.
גברים סטרייטים – לפחות רובם – לא יודעים להעריך יופי של גברים. אין לי צל של מושג איזה גבר נחשבים ליפים ואיזה לא, מעבר למובן מאליו, זאת אומרת: רואן אטקינסון הוא דבר מכוער, בלי קשר להיותו גבר, ולאונרדו דיקפריו הוא יפה, אבל זה כי הוא נראה כמו בחורה. אם תשאלי אותי מי נראה יותר טוב מבין ג'וד לאו, קלייב אוון ויהודה לוי, פשוט אין לי מושג. מבחינתי שלושתם לא מעניינים. ומכיוון שאני לא הומופוב, תצטרכי למצוא הסבר אחר.
נו, איזה ויכוחים של כיתה ד'.
מן הסתם אם גברים היו מתאמנים החל מגיל אפס בלשפוט מראה של גברים אחרים, גם גברים היו יודעים לעשות את זה.
א?ה.
את מודעת למשמעות של מה שכתבת עכשיו? הייתי עונה, אבל הייתי מעדיף לתת צ'אנס לביקורת הזאת לגדל קצת דיונים און-טופיקיים לפני שנפתחים כאן דיוני אוף-טופיק באורך הגלות.
צודק. אני מתנצלת.
לא נכון.
"כל אחד יכול להעריך יופי מכל סוג, זה עניין של אסתטיקה"- לפי דעתי המשפט הזה נכון. גברים (סטריטים) יוכלו להסתכל על בחורה שהיא לא ממש יפה, ולומר שהיא לא משהו, אבל גברים אחרים (סטרייטים) יאמרו שהיא דווקא יפה כי הם מצאו בה משהו מיוחד, וזה פשוט קשור לדרך החשיבה של אנשים, והרי שלכל אדם יש דרך חשיבה שונה על נושאים כאלה או אחרים.
ובקשר "ולאונרדו דיקפריו הוא יפה, אבל זה כי הוא נראה כמו בחורה"- גם אני חושבת כך, ואני חושבת שהיה כבר מישהו כאן שאמר "הוא אמור לשחק בסרט גבר בין גיל 20 ל-40, אבל הוא נראה כמו ילדה בת 15. אם מדביקים לו שפם, הוא נראה כמו ילדה בת 15 עם שפם. אם מוסיפים לו קמטים, הוא נראה כמו ילדה בת 15 עם קמטים."
לא?
אבל השאלה לא היתה האם גברים יכולים להעריך יופי של נשים, אלא האם גברים יכולים להעריך יופי של גברים (שאלה שגלשה הרבה מעבר לגבולות האוף-טופיק הסביר, ולכן הפתיל קוצץ באכזריות).
ככה להתאכזר לפתיל המסכן?
כן, אבל אני הסתכלתי על המשפט "כל אחד יכול להעריך יופי מכל סוג, זה עניין של אסתטיקה" בכלליות. האם גברים יכולים להעריך יופי של גברים זו שאלה אחרת. יותר מסובכת וקשה הייתי אומרת,אבל נו,דנו בזה מספיק, והפתיל הזה כבר קוצץ (באכזריות!) מספיק.
ואם בכלל מסתכלים על השאלה הראשונה שהיצור שחור- לבן משהו, הציג, השאלה הייתה איך נשים יכולות להסתכל על נשים אחרות ולומר שהן יפות/ סקסיות.
''נשים''...
כולה אנג'לינה.
ואמרתי שאני מוכנה להיות החברה של אלן דג'נרס, אבל בלי הסקס.
יאק…
אבל ככה לצאת אתה?
מה, אחלה גבר.
מצחיקה בטירוף, חמודה. מה עוד צריך?
כי כנראה שאין דבר כזה נשים סטרייטיות
ולכן הבעיה היא בהנחת היסוד שלך. אני יודע שעכשיו בטח יקפצו עליי ויגידו מה, מה פתאום, שטויות במיץ… אבל מהרבה בחורות שאני מכיר אני שומע שהמון נשים עברו לפחות חוויה מינית אחת עם בחורה אחרת, מה שאי אפשר להגיד על הרבה גברים (סטרייטים).
ולרקורד, אני גם חושב שקייט בלנשט די מכוערת, במיוחד כי היא אומרה להיות שיא היופי או משהו בסרט הזה. מה זה הפה הזה?
אוי נו, חדל.
קודם כל, וויי נסחפת עם הרעיון הזה שהמון נשים עברו חווייה מינית עם בחורה.
שנית, אם אתה שואל לדעתי (ואתה לא. טוב, לא ממש. ובכל זאת אני אשמיע אותה), אז הקטע הזה של בחורה עם בחורה הוא הוא הקטע בו החברה הגברית הפטריארכלית הצליחה לשטוף את המוח הנשי. לא עקבים גבוהים, לא ביריות לא נוחות. גם לא הגדלת חזה.
להתמזמז עם בחורה.
כן, ככה.
בחורות חושבות שזה סקסי ו/או הופך אותן למגניבות, אז הן מתנסות בזה או אומרות שהתנסו, על אף סטרייטיותן.
תוסיף את זה על העובדה שבחורות לא סובלות מהומופוביה בדרך כלל, ואתה במצב טוב.
זה לא מאיים על הנשיות שלנו להגיד שבחורה אחרת היא יפה. בניגוד לדעה הרווחת, גם הקביעה שאישה אחרת היא מכוערת היא לא תוצר של איום על הנשיות שלנו. זו פשוט דעתנו הכנה.
הרבה נשים מתייחסות למצב של שלישיה
ואילו גברים לא סופרים מצב שבו היו עם בחורה ועוד בחור נכח כ"התנסות חד מינית".
ותתפלא, אבל יש לא מעט גברים סטיירטיים שיצא להם להיות עם בחור בזמן שעוד בחור היה אתה, וכתוצאה מכך גם הם היו עם אותו הבחור.
זה פשוט לא אישו.
אם אתה רוצה, תבדוק איך נשים יכולות לשחק זו לזו בשיער או לעשות אחת לשניה "נעים בגב".
אבל זו אותה התשובה.
אנחנו פשוט לא הומופוביות כמוכם.
דא !
זה בגלל שבתרבות שלנו (בעיקר בקולנוע) שולט המבט הגברי.
כל אחת הסופגת שמץ של חינוך ו/או תרבות מאמצת "קצת" (או הרבה) את נקודת המבט הגברית.
והשאר נכתב/נדון בכל הענף הנקרא: תאוריה של מגדר
* היי אף אחד לא הזכיר את הספר "ההרפתקאנים" של הרולד רובינס
זהו גם ספר העוסק במידת מה בחייו של הוארד יוז
* החברות שיוז הקים קיימות עד היום והם אימפריה בארה"ב (עדיין מרוויחות טונות של כסף – אף שלאחרונה כמה מהן בקשיים אלו ואחרים) אולי הבעיה טמונה באיך שמאייתים את שמו:
השם שלו באיות אנגלי לא מתקשר בתודעה ישראלית עם "יוז"
קודם כל מאייתים את השם שלו Hughes
דבר שני, ממה שקראתי באינטרנט רוב החברות נקנו ע"י ענקים כמו בואינג וג'נרל מוטורס, למרות שהן עברו כך כך הרבה שינויי שם ובעלות שקשה להגיד עד כמה הן באמת "שלו". אבל כן, הוא תרם הרבה לכלכלה וטכנולוגיה…
מלאכיים
וגם ב'שמיים' (Heaven) היה בקייט בלנשט משהו מהפנט-הפנט-פנט כל כך. טוב, זה אחד הסרטים היפים ביותר שיצא לי לראות (יופי עוצר נשימה ממש). העלילה מוטלת בספק, אבל איזה יופי.
סצינה מוכרת
משום מה כל הסצינה של השימוע שלו מוכרת לי לאללה, כולל הקטע שהוא יוצא ממנו בסוף.
אולי זה מאיזה סרט אחר על האוורד יוז, מישהו יודע אולי מאיפה?
יוז קיבל את הכסף בירושה.
בסצינה שיוז מגיע לאחוזה של קייט ויושב עם משפחתה מסביב לשולחן האוכל הוא מתפרץ על אמה הטוענת "כסף לא מעניין אותי". יוז עונה לה "מכיוון שתמיד היה לך אותו" (או משהו בסגנון). ההתפרצות שלו לא מנומקת ובהחלט חוטא לאמת. יוז נולד עשיר וגדל עשיר. אולי סוקרסזה קיווה להעניק לו עוד עומק (תוך הגשמת החלום האמריקני החיוני כ"כ לכל ביוגרפיה – עלייה מהאשפתות לאליטה החברתית והכלכלית).
ויוז לעולם לא טען שהוא לא נולד אל תוך הכסף.
הוא התעצבן על הסוציאליזם והאידאלים הנבובים כל כך של המשפחה, כשברור לחלוטין שמדובר בחבורה של סנובים אליטיסטים שכל כולם פקה פקה.
יוז אמנם לא טען, אך לכל אורכו של הסרט
לא מוסבר מקור עושרו (הפלאשבק לילדותו לא מתייחס לכך כלל וכלל ואם כבר אז המקלחת בגיגית מתכת מרמזת על עוני).
לצופה ההדיוט שמגיע לסרט ללא ידע מוקדם ההתפרצות של יוז בהחלטת מרמזת על עבר עני.
תברר עם עמיתך לצפייה מה הם הבינו…. ועובדה שבאתר הזה יש לפחות אחד שלא ידע מה מקור עושרו.
אתה מדבר עליי?
כי אני לא רואה אף אחד אחר ששאל על זה, אז אתה בטח מדבר עליי.
אבל לא הבנת אותי. אני הבנתי ועוד איך מאיפה הגיע העושר שלו, ולדעתי זה היה די ברור בסרט, דיברו על זה לא פעם ולא פעמיים. מה שלא הבנתי זה איך זה שכל הזמן אומרים שהוא בחובות, אבל הוא יוצא מזה בשלום. את זה לא הסבירו בכלל.
הוא פשוט היה מילארדר.
ולא זכור לי שבסרט התייחסו למקור כל הכסף שלו. למי שהגיע להקרנה עם מידע מוקדם כמובן שלא היו אי הבנות.
אפשר להסיק את מקור עושרו
כי ממש בדקות הראשונות של הסרט, כשהוא מצלם את "מלאכי הגיהנום" הוא מדבר על זה שהוא ירש את אביו ודורש שיתייחסו אליו בכבוד, משהו כזה.
מעבר לכך אומרים שהוא עשה כסף במפעל כלשהו (או משהו שקשור לחלקים לרכב? או נפט? או מה זה היה? משהו שאסוציאטיבית מתקשר לי ל"שחור") לא זוכרת בדיוק.
ובכל זאת,
העניין מוצנע ביותר.
3 שעות
3 שעות זה יחס הפוך בין מחיר לתמורה.
סרט צריך להיות 2 מקסימום! עוד לא נתקלתי בסרט 3 שעות שהצדיק את זה.
אפילו גרין מייל המופתי היה ארוך מדי.
אז אני מבין שלא נתקלת
ב'הסנדק', 'טיטאניק', כל אחד מסרטי 'שר הטבעות', 'מגנוליה', 'רשימת שינדלר', 'לורנס איש ערב' או 'הטוב, הרע והמכוער'? כי לכל אחד מהם יש כמה מיליוני אנשים שישמחו להסביר לך למה הוא כן מצדיק את זה.
סרט "צריך להיות" שעתיים מקסימום? שטויות במיץ קוקוס. סרט צריך להיות בדיוק באורך שמספיק לו, לא יותר ולא פחות.
צודק, אבל צריך סדרי עדיפויות.
גיבור טראגי בלי היבריס הוא לא גיבור טראגי.
אבל זאת מילה שמאוייתת בדיוק כמו שהיא נשמעת.
מה גם שהרעיון המרכזי במילה quarantine היה בתוכן המילה – ההסגר, שיוז נכנס אליו לעיתים, וגם בסוף דרכו.
אז האמביציה נשארת בלי הסבר ? חבל, ניסיתי
יתכן והאמביציה נובעת מהocd
למרות שאין לי מושג אם המחלה יכולה לגרום למשהו כזה.
אמביציה חייבת לנבוע ממשהו ספציפי?
תכונות אופי הן שילוב של גנים + חינוך, אבל גם בלי קשר לחינוך, יש המון תכונות שאתה פשוט נולד איתן. כבר אצל תינוקות אפשר לראות שלכל אחד יש את ה"אופי" שלו.
כשמציגים לי אדם עם תכונות מסויימות, אני לא מרגישה צורך בהסברים על כל תכונה ותכונה מהיכן היא נובעת. זה האופי שלו, אלה מאפייני הדמות, עכשיו בו נראה מה קורה איתו. כמובן שיש תכונות ששווה להתעכב עליהן, בעיקר אם הן חריגות, מיוחדות או "סטיות" (כמו למשל המחלה שלו, שאני לא יודעת כמה ממנה מולד וכמה תוצאה של חינוך מילדות). אז יוז הוא דמות אמביציוזית? אחלה, אני מקבלת את זה כחלק ממי שהוא. יש בחברה מספיק אנשים אמביציוזים, אז מישהו צריך להיות. יסבירו מהיכן זה נובע? טוב. לא יסבירו? גם טוב.
אמביציה כמו של יוז אכן חייבת לנבוע ממשהו ספציפי
האמביציה שלו להיות הכי טוב בעולם במספר תחומים היא מיוחדת מאד ושווה (לדעתי מחייבת) הסבר סביבתי כלשהו.
בן אדם רגיל לא נולד עם אמביציה כזאת.
אמביציה כמו של יוז אכן חייבת לנבוע ממשהו ספציפי
ממתי לפפרקציוניזם חייב להיות הסבר? (או לפחות אחד שהוא גם הגיוני או מעניין?)
לאו דאוקא כל אחד שהוא פפקציוניסט מאובחן בהכרח כחולה במחלה כזו או אחרת…
לא צריך להיות חולה במחלה כדי להיות פרפקציוניסט
אבל בהחלט יש אירועים והשפעות פסיכולוגיות שמביאים מישהו למצב כזה.
לא קמים יום אחד בבוקר ואומרים "אני צריך להיות הכי טוב בעולם". כנראה שבשלב כלשהו בחיים מישהו עשה/אמר משהו שהוביל למסקנה הזו.
זו לא רק האמביציה
כמו הדברים שבהם הוא עוסק (טייס, קולנוע).
מצד שני, אני די בטוח שאני יכול להסביר, לעצמי לפחות, את מקורות אהבתי לקולנוע, וגם את הסיבות לחוסר הפרפקציוניזם שלי.
אני גם די בטוח שכל אדם יכול להסביר, לעצמו לפחות, וגם אם לא באופן מוחלט ומלא, את המקור לרוב התכונות שלו. תנסי את זה על עצמך.
פרוייד לא היה מסכים איתך
תבחן את זה על עצמך
יכול להיות שלא תגיע להסבר מספק, אבל אני די בטוח שתגיע להסבר כלשהו.
אני לא מסכימה איתך, אבל בהנחה שכן
האם ההסבר הזה הוא בהכרח מספיק מעניין? מספיק חשוב כדי להתעכב עליו? לדעתי לא בהכרח. אבל מדיון מוקדם יותר ביננו שמתי לב שאתה מחפש כל הזמן הסברים לדברים שאני מקבלת כמובנים מאליהם, כחלק מהאישיות של האדם שמציגים לי, ואתה כל הזמן מחפש לדעת מאיפה זה נובע. אולי יש לך עניין מיוחד בפסיכולוגיה או במשהו מעבר, אבל אני לא בטוחה שזה משהו שמשותף לכלל הצופים.
מעולם לא הבנתי את הטעם
בפסיכואנליזה של דמויות פיקטיביות. מילא אם יש איזשהו בסיס לחשוב שהכותבים תמכו בגישה פסיכולוגית מסויימת ובנו את הסיפור על פיה בכוונה או לא בכוונה, אבל רוב המנתחים לא טורחים לבסס את הטענה הזו. וזה ודאי לא נכון *בכל* היצירות. לא נותר אלא לחשוב ששטיפת המוח של העידן הפרוידיאני מונעת מאנשים לראות שדמויות פיקטיביות לא באמת קיימות ולפיכך לא באמת יש להן תת מודע.
אבל זה התפקיד של התסריטאי/במאי/שחקן
לבנות להם תת מודע.
לפחות בתיאטרון, על אחד מהמשתתפים הנ"ל להיות אחראיים על כיסוי מושלם של הדמות. אם יש לה טיק בעין השמאלית, אז חייב להיות לזה הסבר. אם כשהדמות רוצה להתחיל עם בחורה אז היא לוחשת לה הצעות מגונות באוזן – אז יש לזה הסבר. הם לא חייבים להראות לנו את ההסבר הזה על הבמה. אבל ברוב המקרים (כשעובדים נכון) קיים הסבר כזה.
אני לא יודעת אם זה עובד ככה גם בקולנוע, אבל אני כמעט יכולה להבטיח לכם שהיו אנשים שהתפקיד שלהם היה לחקור את אופיו של יוז. שזה אומר גם לבדוק מה המניעים והסיבות לאופי שלו.
התפקיד הוא לבנות להם *רקע*.
מוטיבציה. וואטאבר. הרקע הזה לאו דווקא עובד לפי פרויד, או יונג, או מה שזה לא יהיה שמבקר הקולנוע הספציפי מאמין בו. אין שום סיבה שזה יעבוד ככה, אלא אם הכותבים עשו את זה בכוונה. ובכל זאת מבקרים עובדים בצורה המגוחכת הזו של לנתח לדמות את הנוירוזות וחוויות הילדות.
אולי יהיה יותר ברור על מה אני מדברת אם אני אסביר שאני באה מתחום הספרות, ובתחום הספרות אפשר למצוא ניתוחים פסיכואנליטיים של המלט או אנטיגונה, ואז רואים את המופרכות של השיטה בשיאה (כי שייקספיר בטח לא הכיר את פרויד, אז וואט דה פאק).
לא משנה, סתם הגיג. אני אשאיר את המשך הדיון לאנשים שאשכרה ראו את הסרט ורוצים לדבר עליו.
תת ההכרה של שייקספיר
כל יצירה אפשר לנתח בלי שום קשר למה שהיוצר התכוון ולגלות דברים נכונים שיפתיעו אפילו את היוצר.
אמנם שייקספיר לא הכיר את פרויד, אבל אפשר להניח שתת ההכרה שלו כנראה תרמה לדמויותיו מוטיבים שניתן לנתחם במושגים של הפסיכואנליזה.
הבעיה עם ניתוחים כאלה היא שהם מגמדים את העושר של היצירה ושתקפות הפסיכואנליזה עצמה מוטלת בספק.
זה שאפשר לנתח יצירה בלי קשר לכוונת היוצר
זה ידוע וברור. השאלה היא איך, באופן מעשי ולא פילוסופי-היפותטי, תסביך פרוידיאני יכול להגיע לתוך ראשה של ליידי מקבת. מבקר הספרות שמוצא אותו שם מן הסתם מניח ש(א) הפסיכואנליזה תקפה, (ב) לסופר או שמא לכל בן אדם באשר הוא יש ידע מסוים (לפחות אינסטינקטיבי) בפסיכואנליזה, וכן (ג) שהוא מכניס את הידע הזה לכל מה שהוא כותב.
לדעתי הטיעונים הנ"ל קלושים לחוד וקלושים עוד יותר ביחד, במיוחד ב'. אבל גם אם לדעתו של מישהו אחר זה הגיוני, הוא צריך להוכיח את זה בתחילת המאמר או לפחות לציין שהוא מניח את זה כבסיס לניתוח שלו. לקחת את זה כמובן מאליו, כמו שכולם משום מה עושים, *בגלל* שזה מה שכל האחרים משום מה עושים, הופך את כל הניתוח (כלומר חצי מהמאמרים שנכתבו על ידי חוקרי ספרות אי פעם) לאמין כערימת מרשמלו.
לדעתי אין בעיה עם ב' וג'
לדוגמה:
תת ההכרה של הסופר (תת) מודעת היטב לתסביך אדיפוס שלה (בהנחה שיש דבר כזה), והיא שותפה סמויה (אבל חשובה) בכל תהליך היצירה, לכן זה לא מפליא למצוא את תסביך אדיפוס ביצירה.
זה מאוד מפליא. דורש סיספונד ברמה של ''בחזרה לעתיד'', למעשה.
זה שהתת מודע שלך מתבטא במה שאתה יוצר זה גם כן עקרון פסיכואנליטי, אז לא נריב על זה, אבל להגיד שהוא מתבטא ע"י יצירת תת מודע קוהרנטי אצל הדמות ביצירה שלך, שבו משוכפלות תכונות מתוך תת המודע שלך? אתה מבין איזה תהליך מורכב זה וכמה הוא מנוגד לדרך העקיפה והמתחמקת שבה התת-מודע אמור לפעול? מבחינת מורכבות גרידא, זה כמו להגיד שהתת מודע שלך יכול לגרום לך לנשוף על ערימת קיסמים בצורה שתהפוך אותם לדגם של האנטרפרייז. אם יבוא איזה עינדגיסט שמבין בעניין יותר ממני ויגיד שמחקרים הוכיחו שמוח של כותבים פועל ככה, אני אולי אאמין. בינתיים אני אמשיך לחשוב על זה בתור שטות של המאה ה-19 שאיכשהו תרבות המערב טרם התפכחה ממנה. כמו תחום הפסיכואנליזה כולו.
שניה. רגע. זה ממשיך הלאה?
האם יהיה תת-מודע לדמויות בדיוניות הנוצרות ע"י סופר בדיוני שנבדה ע"י בן אדם שלא הכיר את הפסיכואנליזה?
והאם זה אומר שיש לך אינסוף תת-מודעים קטנים בראש,
מסודרים אחד בתוך השני כמו בבושקות ומחכים לצאת החוצה?
ואם לאחד או יותר מהם יש פיצול אישיות?
תת ההכרה זה באמת מאוד מפליא
לפי פרויד תת ההכרה היא מספר ספורים מופלא בעל יכולת להצפין בהם מידע באופן מתוחכם. אם אנחנו מאמינים בזה אז אפשר בהחלט לקבל שמקור היצירה העיקרי אצל יוצרים מסוימים הוא תת ההכרה שלהם, כאשר תפקיד ההכרה הוא בעקר לתת לסיפורים כיסוי ראציונלי.
רגע, קצת סדר
הטענה שניתן ללמוד על התת-מודע של שייקספיר מתוך קריאה ביצירותיו (כולל באופי הדמויות שלו) נראית לי הגיונית.
הטענה שלכל אחת מהדמויות של שייקספיר יש תת-מודע משל עצמה (שונה מהתת-מודע, אה, תת-המודע, אררר, התת-המודע, של שייקספיר) נראית לי מופרכת לחלוטין. זו בעצם הייתה הטענה המקורית שלך כנגד חוקרי ספרות, לא?
כן, בדיוק.
יכול להיות שלא הייתי ברורה לגמרי, כי אני מבהירה לעצמי פה את דעותיי תוך כדי דיון, אבל לגבי הטענה שהגיונית לך אמרתי "לא נריב על זה" (כלומר אפשר להתווכח על איך זה קורה ובאיזו מידה, וגם אם מאמינים בזה חייבים לראות שרוב המבקרים משתמשים בזה בחוסר מחשבה, אבל ההנחה עצמה סבירה כל עוד אתה מאמין בפסיכואנליזה).
אני אנסה להיות רגע פרקליט השטן
ברור ששום תסביך פרוידאני לא יכול להגיע לתוך ראשה של מקבת "באופן מעשי ולא פילוסופי היפותטי" – הרי ראשה לא קיים באופן מעשי.
אבל יצירה גדולה, וסופר מוכשר, נמדדים בין היתר בכך שהם מסוגלים לשקף מציאות ודמויות שאנחנו מסוגלים להקשר אליהן, גם בחלוף הזמן, וגם מעבר לפערי תרבות. כאשר שייקספיר כתב את יצירתו, הוא שאב מתוך הדמויות שהכיר בחייו ומהמצבים אליהם נחשף. שייקספיר גם לא הכיר סוגים שונים של מחלות נפש בשמן הרפואי, אבל תיאור שלו של משוגע יכול להביא לכך שכיום ניתן יהיה להתווכח איזו תסמנות בדיוק יש לדמות בדיונית כלשהיא (אני ממציא כרגע דוגמה) מכיוון שתיאורו נסמך על מציאות שהוא הכיר.
השאלה שלפי דעתי צריכה להשאל, היא, האם ניתוח פסיכולוגי של הדמויות ביצירה מסוגל לתת פרשנות מעניינת, שלמה וראויה (אבל בעיקר מעניינת). אם כן, הוא תוספת ראוי לניתוחים אחרים.
(אני לא סגור על כך שאני מסכים עם עצמי, ויש הרבה טעם במה שאת כותבת, אבל בינתיים – הבה נשחק…)
נ.ב.
מכירה את המערכון של קישון על השחקן ירדן פודמינצקי שבונה רקע לדמות שלו בהצגה?
אוקיי, אז הגישה שלי היא שפרשנות שאתה נותן
צריכה להסתמך על גישה תאורטית כלשהי, לאו דווקא כזאת שיש לה שם, אבל כזו שבמסגרתה אתה יודע מה אתה מנתח ולמה. למשל: אני מנתח הקשרים חברתיים כי אני מאמין שזה מה שהבמאי ניסה להעביר ו/או אני מאמין שהם נכנסו ליצירה בעל כורחו. אני מנתח שלמות אסתטית ב"אנטיגונה" לפי הכלים המקובלים היום כי אני מאמין שזה יותר רלוונטי מלנסות לנחש אילו כלים היו מקובלים על סופוקלס. לא יודעת. משהו בסגנון הזה. פרשנות "מעניינת" או "שנשמעת טוב" או "~חומר למחשבה~" זה נחמד בין חברים או בעין הדג, אבל השאיפה היא באיזשהו שלב להגיע לכדי כתיבת דברים שמחזיקים מים, כלומר שאתה יכול לעמוד מאחוריהם. במיוחד כשאתה עוסק בזה באופן אקדמי או מקצועי. זה ההבדל בין ניתוח אמנות לבין זיון שכל.
לא נראה לי שהבנת את הכוונה שלי
אני אנסה להסביר דרך דוגמה מתחום ההיסטוריה – ניתן לנסות ולנתח את מקרה ז'אן ד'ארק מהרבה כיוונים – אחד מהם הוא המגדרי. השאלה האם סיפורה של ז'אן ד'ארק הוא סיפור פמיניסטי היא לגיטימית לחלוטין, למרות שאם היינו שואלים זאת את ז'אן ד'ארק עצמה היא היתה מגיבה, סביר להניח, כמו שייקספיר לשאלות פרוידאניות. הסיבה שזה לגיטימי, היא שהטענה של התורה המגדרית (או התורה המרקסיסטית, לדוגמה), היא שמקרים היסטוריים פועלים על פי כללים מסוימים, גם אם הכללים הללו לא ידועים באותה תקופה. כלומר – מאבק בין המינים, או בין המעמדות, קיים גם אם האנשים לא מודעים אליו.
האנלוגיה לספרות אינה מושלמת – בהיסטוריה מדברים על מקרים שהיו באמת (לפחות בתיאוריה – הרבה פעמים *זה* לא מטריד היסטוריונים) בעוד בספרות היצירות הן פרי המצאה. אבל הטענה שלי היתה שכשייקספיר כתב מחזה, הדמויות שהוא יצר הן בעלות מאפייני אישיות מסוימים, שרלוונטיים מעבר לתקופתו ותרבותו. גדולתה של יצירה נמדדת, בין היתר, ביכולתה "לתפוס" את המאפיינים הללו בבני אדם ולצייר דמויות שאנחנו מסוגלים להזדהות עמן או להרגיש כלפיהן תחושות ממש.
מכיוון שכך, נכון לשאול אילו תסמינים פסיכולוגיים מאפיינים דמות מסוימת באותו מובן של – למה הדמות הזו נראית אמיתית, ומדוע אפשר להזדהות/להקשר רגשית אליה בכזו קלות.
אז שוב, אתה מניח את שלוש ההנחות
שהזכרתי איפשהו פה למעלה. לי הן נראות לא הגיוניות, וההסבר שלך לא עושה אותן יותר הגיוניות, רק מטשטש את הנקודה.
אני לא מסכים איתך בנקודה הזו
נקודות ב' וג' ממש לא מחויבות המציאות, וניסיתי להסביר את זה (כנראה שלא בהצלחה). סופר לא צריך להבין כלום בפסיכואנליזה כדי שהדמויות שלו יפגינו התנהגות אשר ניתנת לניתוח פסיכואנליטי כמו שהוא לא צריך לדעת שום דבר על התקפי לב כדי שדמות שלו תמות מהתקף לב, וקורא מודרני יוכל לקבוע שזה היה התקף לב. כל מה שהוא צריך לעשות זה לבנות דמות אמינה.
מצד שני, יש לי הרגשה שאין לך כח לדיון הזה (משהו בלקוניות של התגובה שלך). מכיוון שאני בטח ובטח שלא סגור על העמדה שאני מגן עליה, ננטוש כאן.
מצטערת - זה לא שאין לי כוח -
זה פשוט שהגענו לנקודה שאני לא רואה איך נזוז ממנה. אבל תודה על ההתחשבות. היה שלום.
ויש שטוענים
שאדיפוס סבל מאיזה תסביך פרוידיאני. ברח לי השם.
תסביך אלקטרה
נטייה להסתובב בציבור בלבוש תחתון אדום?
רוקי, שנות ה- 2000 (לפנה''ס)
ולא לבוא לי בנטפוקים כרונולוגיים. כרונולוגיה זה לחסרי
.
האוורד יוז הוא לא דמות פיקטיבית.
הוא באמת היה קיים, ולפיכך באמת היה לו תת מודע. כאשר התוצאות קיצוניות כמו אצלו, אני רואה סיבה לאנליזה.
לדעתי - כן.
אחרי הכל, הבנת הדמות היא מפתח מרכזי להזדהות, והזדהות הוא מפתח מרכזי להצלחה.
אני לא טוען, שדמויות חייבות להיות מובנות תמיד או אפילו לדרוש הזדהות תמיד. מעבר לכך – ישנם סרטים שבהם בולט שאין זה כך. בין אם הדמויות פלקטיות במכוון (קלוסר) או סתם כי זה לא העיקר (בדרך כלל, קומדיות או סרטי מתח נוסחתיים).
אני חושב שבמאי שבאמת מתעניין בסרט שלו, ולא עושה אותו רק בשל הצלחה חומרית או אחרת, חייב לפתח את הדמות, ולספק מספיק מידע בשביל לכל הפחות, לפתח את המערכת האסוסיאטיבית האנושית. זאת שתגרום לנו להכיר את הדמות שמולנו. במיוחד אם היא דמות מרכזית.
כאמור זה לא הכרחי, וסרט יכול להיות טוב ויותר מכך גם ללא זה, אבל מדובר בביוגרפיה . ומה יכול להיות טבעי יותר בביוגרפיה מאשר בחקירת הדמות.
לא אמרתי שאני לא מסכים איתך,
אמרתי שפרוייד לא היה מסכים איתך. וישנה הנחה משוקעת בטענה שלך, שאיתה אני דווקא לא לגמרי מסכים: שאנשים מכירים את תכונות האופי של עצמם היטב.
ואגב, לגבי בחינת עצמי, אכן יש לי כמה תיאוריות לגבי כמה תכונות, אבל כשאני מעמיד אותן בבדיקה מול המציאות הן תמיד מתגלות כלא לגמרי מדויקות. במלים אחרות, איך שאני זוכר את הילדות שלי (למשל) לא לגמרי תואם את איך שהיא התרחשה בפועל. יכול להיות שאני מופרע באופן מיוחד (אולי אני עוד אהיה מילארדרד! וטייס!), אבל נראה לי שזה די נפוץ.
אובססית הגוף המושלם של מטוסים ונשים
הוא גם "הינדס" את גוף האישה ועשה אהבה עם מטוסים.
מדוע לדעתך האזרח קיין אמביוולנטי במסקנותיו?
את האזרח קיין, אגב ראיתי השבוע, כך שהוא די טרי עבורי. בכל מקרה, הרושם שלי הוא שמסקנת הסרט היא די חד משמעית.
האזרח גדול האשכים
זכרתי שהיה על זה פתיל, אך זה הדבר הכי קרוב שמצאתי
כתבה מספר 2264
בזבוז של שעתיים מהחיים
אתמול ראיתי אחרי הרבה זמן שרציתי לראות
וזה סרט מעייף מאוד
לא מרגש בכלל
מיותר
הדיאלוגים משעממים
סצינות הזוגיות לא מרגשות
סרט עם פוטנציאל אדיר
שבורח לך בין האצבעות
שעובר על יד
אולי אני לא דוגמה טובה אבל...
אני נרדמתי בערך חצי שעה אחרי תחילת הסרט. נדמה כאילו כלום לא קורה בו וזה לא שלא ראיתי ביוגרפיות מעולם…
אולי הייתי עייפה אבל זה אחד הסרטים המשמימים שצפיתי בהם בחיי!
הביקורת מאוד משעשעת ומעניינת
תודה מיוחדת למי שכתב אותה, למרות שהוא הוקרן לפני כמה שנים, נקווה שהמחמאה עדיין בתוקף.